מערב המחזור השני של בית המוות אפשר לקחת הרבה מאוד דברים. אפשר לדבר על כריסטיאנו רונאלדו וההחמצות, אפשר לדבר על מריו גומז והכיבושים.
אפשר להתעסק בכך שהולנד הסתבכה בצורה שאולי גם תגרום להדחתה בטרם עת בשלב הבתים של יורו 2012 ובאותה נשימה שוב לדבר על אוזלת רגלו של אריאן רובן להתעלות.
לקטלג לוזרים, להכתיר ווינרים, להמשיך ולעסוק בדברים שבעיקר ממלאים עיתונים, אתרים ודקות שידור.
ואפשר גם, ולו לפעם אחת, להתעסק במשהו חשוב שמדובר עליו המון אך לא תמיד מופנם.
'דה מאנשאפט' או בתרגום מגרמנית – 'הקבוצה'. זו אולי הקלישאה הגדולה ביותר אבל לשחק כתלכיד של 11 זה דבר לא פשוט, דבר שבד"כ מופר בגלל שהראש של השחקנים עסוק הרבה מאוד בביקורת האישית המדוברת מההתחלה.
 |
| כל שחקן בפני עצמו. הולנד של הערב (יוסי ציפקיס) |
|
| |
כשכריסטיאנו רונאלדו יסכם ערב הוא יהיה מתוסכל, עצוב ועצבני. כמעט ויהיה קשה לו להזכר שהוא בכלל ניצח במשחק 2:3. ניקלאס בנדטנר, לעומת זאת, יהיה מרוצה עם הצמד אחרי שכל כך הרבה פרשנים 'גמרו' אותו, אז מה עם הנבחרת שלו הייתה כבר רגל וחצי בשלב הבא והסתבכה.גם אני חוטא כרגע בכניסה לראשים שאין לי גישה אליהם אך זו גיחה לצורך הנושא. מבטיח שלא אעשה זאת יותר.
ומה הנקודה? כשאומרים בראיונות משפטים כמו 'אנחנו צריכים לשחק כמו קבוצה' וכו', עומדת מאחורי זה אמת אחת מוחלטת. אם כל אחד יעשה את התפקיד שלו מצד אחד ויחשוב על חבריו אשר מסביב מצד שני אז גם הכלל יהיה טוב יותר.
הכתוב הנו טור דעה