האגדה ממלאבס

התנהגות אלימה ומבזה של כמה מעובדיה, החלטה המדיפה ריח רע של בית הדין העליון וכיסוי מאסיבי של אמצעי התקשורת מיצבו את מכבי פתח תקווה בשבועות האחרונים כקבוצה השנואה בישראל כיום.

כל-כך שלילית הייתה האווירה סביב הקבוצה עד כי לרגעים היה נראה שנבחרת ישראל, הקבוצה של כל המדינה, היא זו ששיחקה מולה ביום שני האחרון ולא הפועל באר-שבע.

מתקפת האנטי כלפי מכבי פתח תקווה, מוצדקת או לא מוצדקת, הצליחה להשאיר בצל סיפור ספורטיבי נוגע ללב הקשור בה. בין קריאה לבדק בית בהתאחדות או היתממות מקוממת של אחד מהלוזונים, חזר השבוע לשחק הבלם הוותיק ועוזר המאמן כיום, מוראד מגמאדוב.

לסיפור חזרתו של מגמאדוב לא היה וככל הנראה גם לא יהיה סוף הוליוודי, הוא לא כבש שער ניצחון הירואי בדקה ה-90, הוא לא הצטיין בצורה יוצאת דופן, הוא אפילו לא הצליח להציל את קבוצתו מהפסד שעלול להוריד אותה לליגה הלאומית ובכלל על פי דבריו לאחר המשחק נראה כי היה מדובר בקאמבק חד פעמי ולא בחזרה אמיתית וקבועה למגרשים.

מגמאדוב. הסיפור נדחק (משה חרמון)

אז מדוע החזרה של מגמאדוב הצליחה כל כך לרגש אותי? כי בעולם ממוסחר וציני, נפלא לפגוש באנשים שמתעקשים לפעול על פי ציווי ליבם. מגמאדוב, מעולם לא היה סופרסטאר, הוא תמיד היה בלם מצוין וראוי להערכה, אחד שמשרה שקט בהגנה, כזה שלא מתבייש מביצוע המלאכה השחורה.

אינני מכיר אישית את מגמאדוב, מעולם לא פגשתי או שוחחתי איתו, והוא לא בדיוק השתייך לאותם כדורגלנים שדואגים ששמם ושפרות החוכמה שלהם יופיעו מדי שבוע במקום בולט בעיתונים. לכן על אופיו אני יכול להסיק רק על פי פועלו ובחירותיו במהלך הקריירה. לפרקים נחשב מגמאדוב לאחד הבלמים הטובים בליגה, לו היה חושק בכך ודאי יכל לדחוף את עצמו לקבוצה חזקה ועם בסיס אוהדים רחב יותר ממכבי פתח תקווה, אך הוא לא עשה זאת.

מגמאדוב הוא אחד השחקנים הבודדים בכדורגל הישראלי שהעביר קריירה כל כך ארוכה בקבוצה בודדת. בכדורגל המודרני, ואינני מאשים על כך כלל וכלל נדיר מאוד למצוא שחקן אשר חושב על "הקבוצה" לפני "העצמי", קל מאוד להגיד לפני משחק חשוב ש"הקבוצה מעל הכל", הרבה יותר קשה להגיד את זה כשחוזה שמן מקבוצה גדולה יותר מונח על שולחנך.

לו מגמאדוב היה חושב קודם כל ה"עצמי", הוא לא היה משחק תקופה כה ארוכה במכבי פתח-תקווה, הצורך בשחקני הגנה מקצוענים וממושמעים יכל להוביל אותו לאחת מהקבוצות הגדולות בישראל. לו היה חושב קודם כל ה"עצמי", לא היה מגמאדוב עולה לשחק מול הפועל באר-שבע, אחרי הכל חלפו חודשים רבים מאז הפעם האחרונה שבה עלה על כר הדשא, סיכוייו לשחזר בכושרו ובגילו הנוכחיים את יכולת השיא שלו נמוכים עד לא קיימים ובכלל למה לקלקל משהו שהסתיים כל כך יפה מבחינתו?

מגמאדוב. חושב על הקבוצה ולא על עצמו (משה חרמון)

אבל מגמאדוב חושב על "הקבוצה", הוא לא יכל לסבול את המצב שהקבוצה נקלעה אליו, הוא לא יכל לראות את עצמו עומד חסר אונים מהצד בזמן שאהבת חייו מתרסקת, הוא יעשה הכול כדי לסייע לה גם במחיר של ליכלוך עברו הנקי של ה"עצמי".

כמו רוב ישראל, גם אני התמלאתי בגועל מהאירועים שקדמו למשחק ביום שני וקיוויתי לניצחון באר שבעי אך כשראיתי את 22 השחקנים עולים למגרש וזיהיתי ביניהם גם את אותו חייל ממושמע עם השיער המאפיר, הרגשתי הרבה פחות בנוח לשמוח לאיד.

הכתוב הינו טור דעה