אחת המסקנות מהמפגש בין מכבי ת"א לפנאתינאיקוס (מלבד העובדה השגרתית שסדרה זה כיף לא נורמלי ומפגש אחד בפיינל-פור הוא אנטי ספורט מוחלט), היא שעם הגיל, התשוקה לא נגמרת. הצפיה ברצון של שרונאס יאסיקביצ'יוס בן ה-36 לנצח, ללהטט, להוכיח שהוא עדיין כאן, פשוט מרשימה.
שאראס כבר בהחלט ראה הכל ועשה הכל. הוא לקח אליפויות אירופה עם 3 קבוצות שונות: ברצלונה, מכבי ת"א ופנאתינאיקוס, אליפויות מקומיות, גביעים, ניצח עם נבחרת ליטא את נבחרת ארה"ב באולימפיאדה, לקח אליפות אירופה עם נבחרת ליטא, וזה על קצה המזלג (בלי להזכיר ניסיון כלשהו ב-NBA). ועדיין, הרעב נמצא שם.
|
שאראס. פשוט לא נגמר (יוסי ציפקיס) |
|
|
בצד השני, על הספסל הצהוב, המתין לו אחד, תיאו פפאלוקאס, שגם כבר ראה הכל בגין 35, ועדיין, רק רצה לעלות על הפרקט ולתת את הכל.
התשוקה הבלתי נגמרת למשחק מובילה לסמל נוסף: דריק שארפ, שכאשר הגוף הורה לו לפרוש בגיל 40, הוא עדיין נראה שבור מזה. כל עליה שלו מהספסל בעונת הפרישה, שניה לפני שנכנס לעשור החמישי של חייו, היתה חגיגה.
על רקע הדוגמאות האלו, של "קשישים" חסרי מנוח, באמת שקשה להבין את נפשו של דייויד בלו. מי שהכישרון ניתן לו, ובגיל 31 חושב על פרישה. שום פציעה קשה לא מטרידה אותו, הגוף שלו (ככל הידוע לי), לא מאותת. ועדיין, השובע והעייפות עומדת להכריע אותו ולגרום לו לפרוש בסוף העונה הנוכחית.
|
בלו. התעייף יוסי ציפקיס) |
|
|
קשה לומר שזה מקרה של "אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים". אלוהים נתן לבלו כישרון והוא השתמש בו היטב, אבל עדיין קשה להבין למה להשליך דבר כזה שיש למישהו בידיים? קצת מאכזב לשמוע שמישהו התעייף מאוד בגיל 31, המוגדר צעיר למדי בכדורסל.
אפשר להבין את הרצון של בלו להקדיש יותר זמן למשפחה, לאישה, לילד, אבל עדיין מדובר בקריירה של ספורטאי, שקצובה מראש, מדוע לקצר אותה עוד יותר?
וזה הזמן לקרוא לבלו: תן לעצמך ולנו עוד כמה שנים של שלשות מטורפות, של נקודות משום מקום. כולנו לפעמים עייפים מהעבודה, שחוקים, אבל מי שניתנה לו מתנה, אסור לו להשליך אותה בקלות שכזו.