הכדורגל הישראלי נוראי, אין צורך להרחיב על כך, אין צורך להתעמק בכך. מילים רבות של אנשים חכמים ומבינים ממני כבר נשפכו על החוליים של הספורט הפופולארי במדינה והמרחק הגדול שלו מאירופה.
בדיוק בשל כך אני מתפלא לשמוע מדי שנה את אכזבת הציבור מכך שארבע הגדולות לא העפילו לחצי הגמר ולא נזכה לאוקסימורון המפורסם, "חגיגת כדורגל באצטדיון רמת גן".
האם משחק בין מכבי חיפה למכבי תל אביב השסועות הוא באמת חגיגת כדורגל? האם קיימים 22 שחקנים בליגה הזו המסוגלים בזמן ובמקום נתון אחד לייצר חגיגת כדורגל? האם אצטדיון רמת גן המיושן והעלוב מסוגל לספק אווירה הראויה לחגיגת כדורגל?
הכדורגל הישראלי באופן פרדוקסלי איננו מסוגל לייצר כדורגל, אבל כל מקום בו נמצאים אנשים מסוגל לייצר סיפורים וכאן טמון גם סוד כוחו של גביע המדינה.
 |
| חיים סירוטקין. נתגעגע ברבע הגמר (משה חרמון) |
|
| |
הגביע חושף אותנו מדי שנה לקבוצות שכמעט ולא זוכות לאיזכור ביום יום, דמויות אלמוניות אך צבעוניות מקבלות את חמש דקות התהילה שלהם, סיפורים מפרבריו הצחיחים של הכדורגל הישראלי זוכים לפרסום והכרה.כיום, כשהכדורגל האירופאי נגיש מאין כמוהו ומספק מעל ומעבר את צרכיו של חובב הספורט המקומי, הכדורגל הישראלי חייב להביא משהו אחר כדי לעורר סקרנות כלשהי אצל הציבור. ה"בית"ר כפר סבאיות", ה"סירוטקינים" וה"אבו-סובחאים" למיניהם אמנם יתקשו לספק לנו חווית כדורגל, אבל הם כן מסוגלים לספק לנו פיסה מהחוויה האנושית של המקום שאנחנו חיים בו, ולטעמי לפחות זה הרבה יותר ממה ש"ארבע הגדולות" נתנו לנו השנה.
 |
| מכבי הרצליה. אני בעדם ברבע הגמר (שי לוי) |
|
| |
עזבו אותי מחצי גמר על טהרת ליגת העל, לא מעניין אותי גמר גביע בין מכבי חיפה והפועל ת"א, ברבע הגמר הקרוב אני עם מכבי הרצליה והפועל נצרת עילית, אולי לפחות ייצא לנו מהן סיפור.