על אכזבה, אהבה והרבה תקווה

8 במרץ הוא היום בו מציינים בכל העולם את יום האשה הבינלאומי. במקומות מסויימים החשיבות שלו גדולה יותר, פוליטית יותר. במקומות אחרים פחות, בחלק מהארצות נשים נעטפות באהבה ביום הזה, בחלק פחות. נראה שבישראל לא זכה יום האשה הבינלאומי לתהודה גדולה במיוחד, וחבל.

אבל ביום הזה יש לנו הזדמנות לתת דגש לספורט הנשים, שחוץ מבמקרים מסויימים, לא מקבל מספיק חשיפה במהלך השנה. ויש לנו הזדמנות לתת את הבמה לנשות אתר ONE, כדי שיכתבו על תחום ספורט שהן היו שמחות אם היתה להן הזדמנות לאהוב יותר, כל אחת וזוויתה שלה. מכאן, הבמה שלהן.

לי נוף: על גביע, שביתה ושנה חמוצה
את השנה האחרונה בגזרת הספורט הנשי אפשר לסכם במילה אחת, חמוצה. אמנם קבוצת הנשים של אליצור רמלה עשתה לא מעט כבוד לישראל ולענף כולו כשהצליחה
לזכות בטרבל היסטורי ולהניף את גביע היורוקאפ היוקרתי, אך אם חשבנו שהעניין יקדם את הספורט הנשי, יעשה עמו חסד ויביא לכך שעוד אנשים ישמעו ויתחילו לאהוב את הענף, אז אפשר לסמן רק "וי" חלקי. נכון, מחלקת הנערות ברמלה פורחת מאז חודש אפריל, אך מה עם שאר האיזורים בארץ? איך גורמים ליותר ויותר ילדות צעירות לקחת כדור ולהתחיל לשחק? ואני מדברת על כל ספורט, לאו דווקא כדורסל.

אי אפשר שלא להתייחס לשביתת השחקניות בתחילת העונה. תרמה או לא, הצליחה או לא, לרגע נדמה היה שהענף הזה מעניין יותר מענף הגברים המקביל. לצערי זה קרה אך ורק בגלל בלאגן, ולא בלאגן טוב. אם נשווה בין המקרים ובין הסיטואציות, מצד אחד יש לנו קבוצה ישראליות שזוכה לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה יוקרתי ויחד איתו בסיקור שכלל שער בעיתונים, אך נשכח אחרי פחות משבוע. מצד שני שביתת שחקניות, בלאגן והכרזה על ביטול הליגה, מה ש"זיכה" את הליגה בחשיפה רבת היקף, מהדורות חדשות ולא מעט בלאגנים שנמשכו על גבי מספר רב של ימים.

האוהדים ברמלה. לפחות הם עוקבים אחר ספורט נשי כל השנה (יניב גונן)

לצערי, ביום האישה הבינלאומי אנחנו נזכרים שיש דבר כזה, ספורט נשי. אז חברים יקרים, הגיע הזמן שניתן דגש וחשיבות לספורט הנשי לא רק ביום הזה. תפתחו את העיניים, תצאו החוצה ותגלו שיש במדינה שלנו עוד ספורט נשי מעבר לכדורסל, משהו קבוצתי, חי, אוהב. כי גם נשים יודעות ויכולות לעשות ספורט.

שירי אלג'ם: שלוש הגיבורות שלי
לא אנסה לשכנע אתכם להתחיל להתעניין יותר בספורט נשים, כי רוב הסיכויים שהמילים שלי "ייכנסו מאוזן אחת וייצאו ישר דרך השנייה". מאז ומתמיד תחום הספורט היה נחלתם של הגברים ואשלה את עצמי ואתכם אם אומר שהמצב הזה ישתנה בקרוב. בהשוואה לגברים, הספורטאיות - הן בענפי הספורט הקבוצתי והן בענפי הספורט האינדיבדואלי - לא זוכות לרוב לאותה הכרה וסיקור תקשורתי, והספורט הנשי בכללותו נתפס בקרב הציבור כפחות מעניין.

אז לרגל יום האישה הבינלאומי אני רוצה לתת את הכבוד לשלוש ספורטאיות שמרגשות אותי בכל פעם מחדש: לנטע ריבקין, המתעמלת האומנותית הישראלית הראשונה שעלתה על פודיום המנצחים באליפות העולם, כשזכתה במדליית הארד, לגולשת הרוח ואלופת העולם לי קורזיץ ולגולשת הרוח וסגנית אלופת אירופה, מעיין דוידוביץ'.

קורזיץ ודוידוביץ´. מסמלות את כל מה שספורטאי צריך (Vincenzo Baglione)

לא רק שהשלוש הללו הגיעו להישגים מדהימים והיסטוריים במהלך השנה החולפת ועל זה מגיע להן שנסיר בפניהן את הכובע, אלא ששלושתן מסמלות, אולי יותר מכולן, עבודה קשה, נחישות, התמדה, כח רצון, הקרבה ומקצועיות, או בקיצור - כל התכונות שכל ספורטאי גדול היה רוצה שיהיו לו. לעניות דעתי, שלוש הספורטאיות הללו צריכות להוות דוגמה ומודל עבור שאר ספורטאי ארצנו, עבורי הן כבר כאלה.

דניאלה סמרי: רוצה לתת צ'אנס נוסף
אני לא מהמתחסדים ובטח לא מהמתחסדות, ולכן לא אשקר ואומר שאני צופה אדוקה של ספורט נשי. אני לא עוקבת באופן סדיר אחרי שידורי ליגת הכדורסל לנשים, למרות שהיא משודרת בערוץ שבו אני בעצמי עובדת. אני יודעת שסילבי ז'אן חצתה לא מזמן סף של 1,000 שערים בליגת הכדורגל לנשים, אבל לא הייתי שם כדי לראות את זה קורה. התעמלות אומנותית הוא ספורט נשי בעיקרו, שבו יש לנו אפילו נבחרת לא רעה בכלל ועדיין מעולם לא הצלחתי להתחבר לענף הזה שהוא אסתטי מדי בעיניי וחסר מאפיינים ספורטיביים של זיעה, טירוף ויצרים.

כמו שאתם יכולים להבין, אני פחות או יותר כמוכם. נמצאת על הסקאלה שבין אכזבה מהקבוצה שלי בארץ להתפעלות מהמעללים של מסי באלופות, מתענגת על קרב ענקים כמו זה של דיוקוביץ' ונדאל באליפות אוסטרליה הפתוחה ומתפעלת מהעונה האדירה שנותן ג'רמי לין. ואם אני, אשה שבחרה בעולם הספורט הגברי כקריירה, לא מוצאת עניין בספורט הנשי, מה יגידו אזובי הקיר?

מסי חוגג. מתי נתרגש מספורט נשים כמו שבארסה מרגשת אותנו? (GettyImages)

אני חושבת שכמו כל דבר בחיים, גם כאן יש צורך בתהליך הבראה של כל המעורבים בדבר. הגורמים המקצועיים חייבים לעשות ה-כ-ל כדי להעלות את הרמה. האחראים על התקציבים לספורט הנשי חייבים לראות בכך עדיפות עליונה. אנחנו, התקשורת, צריכים לקחת את ענפי הנשים קצת יותר ברצינות ולתת להן מקום רחב ומרכזי יותר בסיקור שלנו. וכן, גם הספורטאיות צריכות לעשות כמה צעדים לעברנו. לא להסכים לענות על שאלות שעוסקות בנשיותן בראיונות למשל, כי הרי את ציפי אובזילר שאלו שנים איך ההרגשה להיות טניסאית ואמא, אבל אתם לא מתארים לעצמכם מצב שבו יניב קטן למשל, יישאל שאלה דומה על שילוב הכדורגל עם האבהות. כן, גם אתן ספורטאיות יקרות, צריכות להראות לנו שאתן לוקחות את המקצוע ביתר רצינות ומוכנות לדבר איתנו עליו ורק עליו.

כשכל אלה יקרו, אני מבטיחה לתת לספורט הנשי צ'אנס נוסף, אמיתי וכנה ואני בטוחה שאפילו אצליח להתחבר אליו באותה אהבה ששמורה אצלי לספורט הגברי.

הכתוב הנו טור דעה