גזר דין מוות ספורטיבי

חד משמעית: אם העונש של בית"ר ירושלים לא יבוטל, אפשר להגיד שמדובר בגזר דין מוות ספורטיבי. אם לצהובים-שחורים היה יתרון כלשהו לקראת מאבקי התחתית, זה אצטדיון טדי הביתי ונכון לעכשיו זה נלקח מהם.

קשה לי להאמין שיהיה בסדר. גם ככה יש בקבוצה כל-כך הרבה בעיות מקצועיות שלא צצו רק עכשיו, בעיות שקיימות מתחילת העונה. הבסיס של השחקנים נמצא ביחד כבר עונה שלישית ברציפות. בשנתיים האחרונות הם יצאו ממאבקי התחתית ברגעים האחרונים.

זה מעיד על בנייה לא נכונה של הקבוצה מבחינה מקצועית, בחירת השחקנים לא נכונה, סוג של ברירת מחדל. העונה הכל נעשה בלי שום חשיבה לעומק. למעט אנדריי פילאבסקי, אני לא רואה עוד שחקן רכש שנתן משהו לקבוצה הזו. וכן, אני מדבר גם על ערן לוי. בדרך כלל כשמגיעים שחקנים בינואר זה על מנת לשדרג את הקבוצה. אצל בית"ר זה ממש, אבל ממש לא קרה.

נחזור לעונש. אני חושב שהוא לא מידתי ביחס להרבה מאוד עונשים אחרים שקיבלו קבוצות אחרות. אולי בגלל שחלק מהקהל של בית"ר באופן כמעט קבוע דואג שהקבוצה תגיע לבית הדין ולא לומד לקח, אז אני מניח שהדיינים אומרים לעצמם "אולי ניתן להם עוד עונש, אולי הפעם זה ירתיע אותם". אך מסתבר שהפיתרון לאותו קומץ לא יגיע מבית הדין. יכול להיות שהעונשים האלה עבור אותו קומץ הם פרס.

שחקני בית"ר. העונש - גזר דין מוות (גיא בן זיו)

גם ההתאחדות, גם בית הדין וגם המועדון צריכים לעשות משהו בשיתוף פעולה כדי לשים לתופעה הזו סוף. אולי אפילו לשים שוטרים סמויים ביציע כדי לקלוט את הגרעין שמוביל את הקומץ ששורף כיסאות או קורא קריאות גזעניות. צריך להוקיע אותם ולשים אותם מאחורי סורג ובריח.

לא היתה שום מחשבה על ההשלכות. שלושה משחקים מחוץ לבית? זה עונש קשה מאוד ולי משהו מריח לא טוב. זה פשוט להכריע גורל של קבוצה לא במגרש. אני חושב שהגיע הזמן שיהיה רענון במוסדות של בית הדין של ההתאחדות לכדורגל. בכל מקום מרעננים וגם שם הגיע הזמן. אני זוכר את אותם דיינים בתור שחקן ואני מזמן פרשתי. הם כבר מיושנים, זה פאסה.

דייני בית הדין מיושנים. חייבים לעשות שם רענון (יניב גונן)

עם זאת, חשוב לציין שבית"ר לא נמצאת במצב הזה בגלל בית הדין. אני שומע אנשים מסביב שאומרים "רוצים להוריד אותנו", "פוגעים בנו". הלו, לא הדיינים הם שגרמו לקבוצה להיות בתחתית.

מה כבר אפשר להגיד בצד המקצועי? אני רוצה להתייחס לנושא של שחקני הבית. כמעט בכל קבוצה יש את השחקן הזה, המנהיג, ששולט בחדר ההלבשה, שהשחקנים תופסים ממנו וכזה שיש לו מילה. בבית"ר אין אחד כזה. אין מישהו שייכנס לחדר ההלבשה בזמן שהחבר'ה הצעירים צוחקים וברגע שהם יראו אותו הם ישתתקו. הם לא נרתעים מאף אחד.

אלי כהן. חסר לו מנהיג (יניב גונן)

בזמנו היה את אלי אוחנה ועוד סמלים גדולים והיום זה נעלם. הדמות הזו לא קיימת. לא במגרש, ולא מחוצה לו. גם על המגרש אין את הדמות הזו. אם פתאום יש נפילה מקצועית אחרי שער, אין מישהו שיאסוף את השחקנים ויגיד: “יאללה חבר'ה, לא נורא, בואו נתעשת ונחזור למשחק".

אני לא יודע אם בית"ר ירושלים עובדת עם פסיכולוג ספורט, אבל אם לא אולי הגיע הזמן. אני חושב שזה דבר הכרחי בכל קבוצת כדורגל. אולי הוא יעזור לבית"ר כי שפת הגוף של השחקנים לא נראית לי. אני לא פסיכולוג ולא קורא אנשים, אבל משהו בשפת הגוף שלהם גורם לי לחשוב שהשחקנים מאבדים אט-אט את האמונה.