הדרבי, זה מה שנשאר

יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה, משהו יפגע בנו, משהו ייגע בנו. זה הרי צריך לקרות מתישהו. לא לעולם יישארו הצהובים בלי ניצחון בדרבי, מתישהו יגיע הניצחון הזה שיוביל מן הסתם לחגיגות בקרית שלום שכמותן לא נראו מאז קום המדינה.

האם הרגע הזה מתקרב? האם הדרבי הקרוב יהיה זה שבו תוכל מכבי תל אביב להכריז: החזרנו את ההגמוניה הצהובה לעיר (גם אם בפועל בפער הנקודות ובפער המקומות בטבלה זה עדיין לא יהיה נכון)?! האם מתקרב הרגע, האם זה קורה?

הדרבי הגדול שמצפה לנו בשבוע הבא הוא דרבי גדול בין שתי קבוצות קטנות ועייפות. מכבי אמנם הבקיעה אחרי משהו כמו 3,000 דקות וזכתה בניצחון סוחף על עכו, וגם הפועל תל אביב נחלצה בהירואיות בשניה האחרונה מהפסד לאימפריה מרמת השרון, אבל כולם בעיר יודעים שזה לא זה, ושהאדום והצהוב חיוורים השנה, חיוורים מאוד.

דמארי מתוסכל. הדרבי יחזיר לו את שמחת החיים? (יוסי ציפקיס)

בעוד שמכבי היא קבוצה מסובכת ועצבנית, שמצליחה להסתכסך עם עצמה ובתוך עצמה בלי שום סיבה, הרי שהפועל היא פשוט קבוצה נטולת חיים. קבוצה מתה. בדקות הספורות שבהן היא שיחקה מול רמה"ש, אפשר היה לראות עד כמה זה יכול להיות אחרת. אבל במרבית דקות המשחק הזה, כמו זה שקדם לו וכמו זה שקדם לזה שקדם לו, השחקנים נראים כאילו שמישהו העיר אותם הרגע משינת צהריים וממש אבל ממש אין להם חשק לדבר המיותר הזה שנקרא משחק כדורגל.

במאצ'-אפ שבין קבוצה מסובכת לקבוצה מנומנמת התחושה היא שלמסובכת יש יתרון. כי במכבי, השחקנים נראים לפחות כאילו שהם רוצים או לפחות משתדלים. בהפועל לעומת זאת, צריך הרבה דימיון ואופטימיות כדי לזהות את הרצון ואת ההשתדלות. האם זה צילו של אלי טביב או סתם התחושה שהעונה הזו נגמרה? כנראה שגם וגם.

אז כמו כל אוהד הפועל ממוצע, הנה קבעתי שהיתרון בדרבי הקרוב נוטה למכבי. אבל האמת היא שהדרבי יכול להיות גם התרופה היחידה לאדישות שמאפיינת את המשחק של הפועל בחודשים האחרונים. אם יש משחק אחד שיכול להעיר את הגוף המת הזה מרבצו, שיכול להחזיר חיים, הוא כמובן הדרבי. זו כמובן התקווה הקטנה והכמוסה שלמשך 90 דקות בעוד שבוע תיראה הפועל שוב כמו קבוצה חפצת חיים וחפצת נקודות, ואחר כך תחזור כמובן לנמנם עד לקרב הגדול הבא מול בני לוד בגביע.

שני בומים בדקה ה-93 קבעו גורלות במחזור הזה. האחד של סולארי בקרית שמונה, שהציל שתי נקודות לאלופה שבדרך, והשני של אורמוש באצטדיון ר"ג שהציל נקודה אחת למי שאולי תהיה להיות סגניתה של האלופה הזו. שני שערים יפהפיים, אבל איזה הבדל ואיזה עולם שלם שפרוס בין שניהם. מצד אחד קרית שמונה מלאת החיים והמרץ, קבוצה גדולה של הרבה 0:1 קטנים, שראויה לזכות באליפות ולו בגלל העובדה שהיא החזירה העונה את הכבוד לכדורגל הישראלי הכבוי, ומן הצד השני, אתם כבר יודעים.

דוד סולארי חוגג את השער המדהים (עמית מצפה)

אולי ההבדל נעוץ גם בין שני המבקיעים. מצד אחד אורמוש, שגם השער היפהפה שהבקיע לא מוחק את התמיהות וסימני השאלה מי לעזאזל היה האיש שהחליט להביאו כשחקן חיזוק לקבוצה מלאת יומרות כמו זו של הפועל. מן הצד שני סולארי. לקרית שמונה יש מאמן שלא רק יודע לחבר את הקבוצה באמצע השבוע ובמשחקים, אלא גם ניחן בתכונה הכל כך חשובה - להביא ברגע הנכון את הרכש הנכון שיעשה את ההבדל. כל קבוצות הליגה נכשלו העונה עם שחקני הרכש שלהן, למעט בן שמעון עם סולארי שלו, וזו עוד סיבה מצוינת להניח השנה את הכתר על הראש הנכון.

אז התחלנו בשורות משיר, ונסיים בשורות משיר אחר. הדרבי, זה כל מה שנשאר. אחרי אובדן האליפות הוא חשוב יותר מן המקום השני ואפילו יותר מזכייה נוספת בגביע. אני לא יודע אם יש חיים אחרי המוות, אבל ביום שני הבא נדע אם יש חיים אחרי השיממון, הכלום והשום דבר שמפגינה הפועל מול יריבותיה בעונה העצובה והמיותרת הזו.