שחר של יום חדש בהפועל

ונפתח בתלונה: איך זה שבעונה שבה רגע לפני החצי אנחנו עשר נקודות ממכבי ושמונה מחיפה, חייב מישהו לשבת לנו על הגב?! מה היה דחוף לקרית שמונה להצטיין השנה ולמה אי אפשר עדיין להירגע כשהפער מהיומרנית הירוקה ומהפתטיות הצהובה הולך וגדל?!

אפשר כמובן להגדיר את המשחק הזה כטוב ביותר של הפועל תל אביב השנה. מן הצד השני אפשר לא להתעלם מן העבודה שממכבי חיפה נותר רק השם. קבוצה חלשה עם הגנה מזעזעת, קישור בינוני והתקפה מרובת פוטנציאל שסובלת מחולשתו של הקישור הזה. אני עדיין סבור שחיפה, בשל היותה מועדון מסודר ורעב להישגים, מסוגלת להתאושש ולחזור למקומה הטבעי. אבל נכון לעכשיו זה היה הירוק החיוור ביותר שראיתי בבלומפילד מאז שנות ה-80 שבהן הפכה מכבי חיפה לקבוצה של המדינה.

מה קרה פתאום להפועל תל אביב עם ההפסדים המבישים לאשדוד ולנתניה ותוצאות התיקו המעצבנות מול רמת השרון והפועל חיפה, שהכותרות מגדירות אותה פתאום כקבוצה הטובה בליגה? הפועל תל אביב איננה כל כך טובה, כפי שהאחרות גרועות וקורסות.

ידין חוגג עם אלרואי כהן וקנדה. שחקן נשמה (שי לוי)

מאחר שמדובר בעונה של אבסורדים הנה בשבילכם שניים בולטים: עם כל הבלאגן של טביב נגד הראל וההיפך, הפועל תל אביב מנוהלת היום טוב יותר מחיפה וכמובן (וזו חכמה קטנה) טוב יותר ממכבי תל אביב. אפילו פרוספר אזגי לא יצליח לקלקל את הרושם הזה. והאבסורד השני: ההגנה של הפועל, שעליה אמרנו בתחילת העונה שהיא נראית כמו כל הצרות שלנו ובעיקר כמו הצרות של ביוואן פרנסמן, הפכה להגנה המצטיינת בליגה. רק שלושה שערים ספגה העונה הפועל תל אביב בבלומפילד, והיום היא לא ספגה מחיפה עם חצי הגנה ואותו פרנסמן שדידה במשך 35 דקות על רגל אחת.

שלוש הערות לדרור קשטן בעקבות המשחק הזה: 1 - אביחי ידין הוא שחקן נשמה, לא בגלל שכעסת עליו ורבת איתו, תראה אותו עם כדורי אנטיביוטיקה מייצב לך את הקו האחורי בלי אף טעות לאורך כל המשחק. 2 - נוסא איגייבור זה לא זה ולא רק בגלל ההחמצה השערורייתית. נסה את טועמה או מחמוד עבאס, נסה ולא תתחרט. 3 - אמרנו ונחזור ונאמר, שמקומו של עומרי קנדה בהרכב הראשון עם או בלי גל שיש.

זה היה בסופו של דבר משחק עונה קליל שצריך היה להיגמר לפחות ב-0:5. הקלאסיקו האמיתי מחכה לנו בשבוע הבא. קרית שמונה היא לא קוריוז ולא קבוצה קטנה. הסיכוי לנצח אותה בביתה מותנה בין היתר בעובדה שבקרית שמונה עדיין לא הפנימו את העובדה הזאת.

קטן מאוכזב. מחיפה נותר רק השם (שי לוי)

ואיך אפשר ביום כזה בלי מכבי תל אביב. כתבתי כאן בשבוע שעבר על הקבוצה הצהובה שנעה באופן קבוע במרחב שבין הפתטי לפאניקה ומשום כך לא מצליחה למצות את הפוטנציאל, את הסגל ואת התקציב שהושקע בה.

הנה תראו מה קרה עם מכבי ביומיים האחרונים. ערב המשחק מול הפועל חיפה עשו שם שחקנים את החשבון שניצחון בקרית אליעזר ישאיר אותם בתמונת האליפות. על איזו אליפות הם מדברים? כנראה על אליפות הפאניקה. הפאניקה שהובילה לפיטוריו החפוזים של מוטי איווניר, כשאנחנו עדיין תחת הרושם שאיווניר הובא למכבי כדי לבנות באופן איטי ומודרג קבוצה שפויה ומנצחת.

עכשיו אנחנו קוראים שגולדהאר ואנגלידיס מתווכחים ביניהם מי יהיה המאמן הבא. שני אנשים שלא מבינים דבר בכדורגל יחליטו כנראה מי יאמן קבוצה שתקציבה הוא 100 מיליון שקלים. זה בערך כמו שנתווכח אני ואמא שלי על השאלה מי אמור להיות היו"ר הבא של הוועדה לאנרגיה אטומית.

דורון אוסידון ואלי טביב. למד לנהל (שי לוי)

בסיום המשחק, רגע לפני שהקהל האלגנטי והאירופאי החל להשליך חפצים אל הדשא, פצחו האוהדים הירוקים בשירת "כל העולם כולו שונא את הפועל". לצלילי השיר הזה כבש טוטו תמוז את השלישי. למי ששכח, זה היה שיר הדאבל הלא רשמי של הפועל לפני שנתיים. בבלומפילד עוד לא חוגגים אליפות כי בלומפילד הוא לא קרית שלום. אנחנו נמתין למחזור ה-35 כדי לחגוג, אבל אפשר כבר אולי להתחיל ולשאול האם מדובר כאן בשחר (ולאו דווקא ביעקב שחר) של יום חדש.