בשנה הבאה יהיה יותר טוב

יום כיפור כעת. כבישי המדינה ריקים. אפילו הג'יפים הגדולים שהורסים את הטבע של ישראל על בסיס יום יומי (בעוד ניסיון פאתטי להיות אמריקה) נחים בחניות המקורות שלהם, בזהירות רבה שחס וחלילה רכב של של חצי מיליון שקל יקבל שריטה - ולו הקלה ביותר.

נבחרת ישראל בכדורגל שוב לא העפילה ליורו, נבחרת הכדורסל הראתה שגם בספורט הלאומי שלנו אנחנו כבר ממש לא פקטור. בטניס ירדנו בדייויס לבית האפריקאי, וגם שם העתיד לא נראה מלהיב. מעט הספורטאים שכן מצליחים להביא לנו כבוד, כגון שחר צוברי, אלכס שטילוב, אריק זאבי או נטע ריבקין, רחוקים מלהרוויח סכום כלשהו שאפשר לחיות ממנו. 

אנשים הולכים הלוך ושוב. לבתי כנסת, למקומות המפגש שלנו בתור ילדים, מכירים, מתוודעים, מתעדכנים.

נבחרת ישראל. שוב לא העפילה ליורו (משה חרמון)

במקום אחר עומדים כמה ילדים בצומת וזורקים אבנים על אוטו שעבר במקרה. הם צמים, ולכן חשוב להם שכולם יצומו. גם אם מדובר באישה הריונית בדרכה לבית החולים, או חס וחלילה במישהו שלא מרגיש בטוב.

קירות הפייסבוק והטוויטר מלאים בבקשות מחילה וסליחה. התקשורת הבין אישית כבר מזמן התחלפה בתקשורת בין סטטוסית, עם אפשרות חביבה ללייק. את החבר מהצבא איתו לא דיברנו שנתיים, נפנק באיזה סטטוס יפה על הוול. אתרי האינטרנט מלאים בבקשות סליחה שונות ומשונות, עימותים ספורטיביים, פוליטיים או תרבותיים כאלו ואחרים.

בתחנות הרדיו הוחלפו שירי הבננה סבבה הרגילים של איזה פליט כוכב נולד, בשירים של פעם, כשאנשים עוד ידעו לעשות מוזיקה. אז עוד כתבו שירים כדי  להביע רגש, או משהו שייצור הזדהות, היום כבר הרוב עושים זאת בשביל העובר ושב.

פייסבוק. שם מתנהלים החיים האמיתיים (GettyImages)

המחאה החברתית נרגעה לבינתיים. מחצי מיליון האיש שיצאו להפגין ברחובות נשארה העייפות והמחסור באופטימיות. ועדת טרכטנברג, לה כוונות טובות, עוד לפני שיצאה לדרך, מתנגדיה בכנסת רבים על מקדמיה. הפרופסור המכובד כבר מקלל את השנייה בה יצא מהאקדמיה ונכנס לביצת הפוליטיקה הישראלית, על כל לוביסטיה, ושרי הכנסת הלא מוכרים בה, שבאו לעשות סיבוב דאווין על חשבון מצביעים שלא מכירים אפילו את צבע המפלגה לה שמו פתק בקלפי.

ביום שבת בשש בערב ייצא הצום. צבאות של אנשים ימהרו למאפייה הקרובה לביתם, בניסיון נואש להשיג סמבוסק פיצה, בזמן שרובנו נמהר להתעדכן במה שקרה בספורט העולמי. המועדונים והבארים יפתחו מחדש, ונהרות האלכוהול ימשיכו לזרום כבכל יום. בירושלים כבר ערכו טקס כפרות חשוב, במהלכו מתעללים באלפי תרנגולים ותרנגולות ועל הדרך עורפים להם את הראש על לא עוול בכפם. לנו זה ייתן מחילה.

האנושות לא חווה זמנים יפים. כל חלקה טובה נהרסת, כל פיסת חוף מנוצלת לעוד בית מלון או איזה צימר נידח. את חיות הטבע מחליפות החיות האמיתיות, הלוא הם בני האדם. אנחנו הופכים חומריים מיום ליום, מבססים את חיינו על אמצעים אלקטרוניים כאלו ואחרים, שבסוף עוד יפנו כנגדנו. העשיר מקבל טיפול רפואי, העני מקבל הפניה לחצי שנה קדימה. כסף, כך עושה רושם, הוא חזות הכול.

דולרים. כולם רוצים, לא לכולם יש (GettyImages)

אך למרות שהכול נראה לא משהו, קשה לי שלא להיות אופטימי, שלא להאמין בזה שעוד יהיה פה יותר טוב. בני האדם הם באמת טובים בבסיסם, את זה כבר אמרה מזמן אנה פרנק. גם בספורט, פה ושם מבליחה מתעמלת כמו נטע ריבקין שמסבה לנו קצת נחת.

ואין מה להגיד, גם עבור מי בינינו שבוחר לא לצום, מדובר ביום מיוחד. יום עם הרגשה שונה באוויר, בו אנו יכולים לעצור לרגע ולחשוב מה עשינו בשנה החולפת. לאיזו סבתא לא התקשרנו מספיק (אפילו שאנחנו חושבים עליה כל הזמן), לאיזה חבר שכחנו להרים טלפון ולשאול מה שלומו, לאיזה שכן לא אמרנו שלום ביציאה מהמעלית ואיזו קבוצה אהודה לא עודדנו מספיק.

נטע ריבקין. הביאה לנו קצת נחת (עמית שיסל)

אם כל אחד מאיתנו יחשוב רק קצת פחות על עצמו וקצת יותר על הזולת. אם לא נידחף בתור לסופר, ולא נחתוך כי הרמזור עוד לא הראה אדום מלא. אם נלך לים ולא נשאיר את העטיפה של הארטיק על הרצפה, ולא נחנה את הרכב בחניית נכה. אם נשקיע קצת יותר בספורט, וקצת פחות בעסקנות. השינוי מתחיל בנו.

ההרגשה באוויר היא שבשנה הקרובה יהיה כאן טוב יותר. שכר הרופאים יעלה, כמו גם שכר המינימום, עובדי קבלן יקבלו יחס שווה כמו שאר בני האדם, האוליגרכים ברוסיה יחזירו לפחות חלק מהמיליארדים שגנבו חזרה לתושבים ולא לצ'לסי או אנז'י מחצ'קאלה והספורטאים הישראלים ימשיכו לייצג אותנו בכבוד. שתהיה שנה טובה לכולנו.

הכתוב הינו טור דעה.