מחזור שגרתי וצפוי עבר על כוחותינו: שלוש הגדולות פוגשות ומנצחות שלוש קטנות. מכבי ת"א, הפועל ת"א ומכבי חיפה ילחמו בעונה הזאת בצמרת וידורגו בפלייאוף העליון. שלושה ניצחונות צפויים, ובכל זאת ניתן בהן סימנים. אז מיהו לדעתכם הטוב? מיהו הרע? ומי הוא המכוער?
בשלב הזה של העונה, מכבי ת"א היא הטוב. נכון שהניצחון הוא בסך הכול על סכנין, נכון שמכבי פגשה עד עכשיו בעיקר קבוצות חלשות, אבל הפתטי נראה היום בריא מתמיד ובעיקר העובדות מדברות. ארבעה משחקים, 12 נקודות וביום רביעי עוד שלוש מול רמת השרון. מזל שמתישהו יגיע בסוף גם הדרבי.
מכבי חיפה היא הרע. אף שחקן או אוהד אמיתי, בטח לא האוהד מספר 1 העונה לשם יענקל'ה שחר, לא חושב שהדרדלה מול ננסי ראשון לציון שווה משהו. רוח רעה נושבת בחיפה. הכישרון האדיר הולך לאיבוד. הסגל העצום לא מורגש.
|
למרות הניצחון, רוח רעה בחיפה (עמית מצפה) |
|
|
והפועל שלנו היא המכוער. דרור קשטן והאפרוריות, התגעגעתם? מחפשים את הברק של אלי גוטמן? תשכחו מזה. זה לא רק שזהבי ושכטר וורמוט לא כאן. זה דרור קשטן וזו דרכו. משעמם במשחקים, משעמם במסיבות העיתונאים אחריהם. המחצית הראשונה מול עכו הייתה חביבה, הגול הראשון של טוטו מבריק, אבל המשחק כולו קשטני להפליא.לזכותו של דרור יאמר שההרכב שהעלה הפעם היה אידיאלי ונטול התחכמויות הזויות. למחמוד עבאס יש מקום בהרכב, אבוטבול צריך להמשיך ולנוח, וטועמה כמחליף במאני טיים הוא קלף מנצח. האגואיזם של דמארי, שהעדיף בעיטה על מסירה לגול לתמוז, מצטרף לשרשרת הדאגה על היחסים הרעועים בחדר ההלבשה האדום. הניצחון הזה יכול אולי להרגיע את האווירה ולאפשר לקשטן להעביר עוד כמה ימים בלי הסכסוך התורן.
הצמד בצמרת הוא נכון לעכשיו צהוב-אדום. מכבי והפועל. כבר כתבתי כאן שהקרדיולוגים צריכים להתכונן לחורף סוער. לראשונה מאז שנות ה-70 זה נראה כמו עונה של ראש בראש סופר קלסיקו – מכבי ת"א נגד הפועל ת"א, הצעירים והאמיצים מול האפורים והחזקים. עד הסוף המר או המתוק. כמה מפחיד, כמה מסעיר. כמה מותח.
|
עומר דמארי. אגואיזם מדאיג (יוסי ציפקיס) |
|
|
וכן, הכול עוד יכול להשתנות. מכבי לא בהכרח תישאר תמיד הטובה, חיפה לא לעולם תישאר הרעה, והפועל? אם מכבי זה הטוב וחיפה זה הרע הפועל זה בעיקר הלא נורא. קצת מכוער נכון, אבל הניצוצות קיימים, ועוד קצת ביטחון וחיבור ואולי גם חיזוק – אולי גם האדום יהיה הטוב. כבר ספטמבר, מכבי עדיין ראשונה, הפועל אחריה. יש מקום לדאגה, אבל גם ללא מעט תקווה.