המאה ה-21 הביאה לעולם הרבה דברים טובים. היום אפשר לתקשר עם אנשים ברחבי הגלובוס בתוך שניות, באיכות מצוינת. ניתן לגשר על מרחקים ברגע. מתכונים מוצלחים, חבילות לחו"ל, עדכוני חדשות, ועוד הרבה יותר מכך, בתוך שניות. יש שידברו גם על ההשלכות השליליות של המהפכה הטכנולוגית. אני אדבר על השלכה אחת, שלדעתי פוגעת בספורט.
בחודשים האחרונים אנחנו רואים יותר ויותר ספורטאים שעושים שימוש ברשתות החברתיות, ובמיוחד ב"טוויטר", כדי להעביר את מה שהם חושבים ולחלוק את הרגשות שלהם.
המושג "ראיון עיתונאי" הולך ונעלם מהנוף הספורטיבי. שחקנים בוחרים "לצייץ" במקום זאת, וכך מכריחים אחרים לעקוב אחריהם ברשתות החברתיות על מנת שנדע מה יש להם לומר. כנראה שלצייץ זה יותר 'אין'. ראיון עיתונאי ודיבור עם התקשורת, זה כבר 'פאסה'.
מגמת הציוצים החלה, כמו תמיד, בחו"ל. כוכבים גדולים כמו ריו פרדיננד, שאקיל אוניל ואמארה סטודמאייר בוחרים להתבטא יותר ויותר ב"טוויטר" מאשר באופן המסורתי. המגמה מכריחה אחרים לעקוב אחרי הפרסומים שלהם. מעציב אותי שהתופעה הגיעה גם לספורטאינו הישראלים.
 |
| שאקיל אוניל. צייצן גדול (GettyImages) |
|
| |
עבורי, ציוץ בטוויטר הוא בדיוק כמו החלפת סטטוס ברשת חברתית אחרת - פייסבוק. וכשמישהו כותב מסר ברשת החברתית, אי אפשר לייחס לו משמעות רצינית. מקסימום - כזו של דאחקות בין חברים, אם בכלל. לא מדובר במסר שהועבר בצורה מסודרת, אלא בצורה מאולתרת וחובבנית.
השימוש ב"טוויטר" כאמצעי המתווך בין הספורטאים לתקשורת הופך להיות מדאיג מיום ליום. עוד ועוד ספורטאים מצטרפים לגל הזה ובעצם מתחבאים מאחורי חומת מגן וירטואלית. הם לא נחשפים באמת לשאלות הקשות שמעניינות את הקהל ואת העיתונאים. הם כותבים מה שנוח להם לכתוב.
המהפכה הטכנולוגית, איתה פתחתי את הטור הזה, כנראה גדולה מאיתנו. היא מטשטשת את הגבולות בין המושג 'רציני' למושג 'קליל'. בואו נקווה שהספורטאים בישראל וגם בעולם, יפסיקו לצייץ. זו לא בושה לדבר.
הכתוב הינו טור דעה.