הלב נקרע

כואב לראות את מה שקרה להפועל פתח תקווה בשבועות האחרונים. הלב יוצא אל האוהדים המסורים של הקבוצה הזו, אוהדים צבעוניים, כאלו שתמיד ידעו לספק אווירה. כאלו שהצליחו להפוך את הדרבי מול מכבי ואוהדיה המעטים לדרבי שכיף לראות בזכות האווירה.

כואב לחשוב על המורשת שמשאירה מאחוריה הפועל פתח תקווה, להסתכל על מה השיגה רק לפני עשר שנים ואיפה היא היום. ההורדה שלה לליגה הלאומית, אם אכן מדובר בגזר דין סופי, היא מכה אנושה שממנה כבר יהיה בלתי אפשרי לקום. בטח לא במיידי.

אפשר לתלות את האשמה במצב המועדון המפואר הזה בעשרות אנשים שונים. יגידו שזה אולי אותו קהל מסור שדחף החוצה את מאיר שמיר, או שמיר עצמו, אך בעידן הנוכחי אין ספק שאם הקבוצה לא היתה מגיעה לידיים של תומר סיני וגל חצור היא לא היתה נמצאת במצב אליו הגיעה כעת.

אוהדי הפועל פ"ת. הצבע שלהם יהיה חסר במגרשים (שי לוי)

אפשר גם לקחת את הסיפור של הפועל פתח תקווה כמראה לכדורגל הישראלי. כדורגל שנותן בקלות יתרה מדי לאלמוניים לקחת בעלות על קבוצות, רק בשביל אותו הרגע, כדי למצוא פתרון זמני, כדי לשרוד עוד עונה.

צורת המחשבה הזו, הניהול הכושל, היעדר תמיכה אמיתית למועדונים הקטנים, הורסת כל חלקה טובה שיש בכדורגל שלנו. גם אם החלקה הזו נראית עכשיו כהכי רקובה שיש.

בסופו של יום, מהפועל פתח תקווה נותר רק השם. וגם הוא לא אומר יותר מדי עכשיו. בעידן שבו הילדים הצעירים גדלים על מסי, רונאלדו, ברצלונה, ריאל ומנצ'סטר, בעידן בו הם מעדיפים לראות משחק צ'מפיונס פעם בשבוע ולא לפקוד את המגרשים, בעידן בו כרטיס למשחק מוקדמות ליגת האלופות בקרית אליעזר עולה 125 שקל, לא אהיה מופתע אם בעוד חמש שנים גם השם הזה "הפועל פתח תקווה" כבר לא יסמל כלום.

ליונל מסי. הוא הרבה יותר מעניין היום מאשר את הפועל פ"ת (רויטרס)

ככה אנחנו בכדורגל הישראלי. הכל נשכח מהר, הכל נעלם. קבוצות קמות ונופלות ולאף אחד זה לא יפריע כי נגמרו האנשים שאכפת להם. וגם אתם שקוראים את הטור הזה תתנו איזה טוקבק ובמקרה הטוב תזכרו אותו בעוד חודש. במקרה הרע תגללו את הדף, תכנסו לראות איך עומרי קנדה סוגר חשבון ותשכחו ממה שנכתב כאן. כמו שהפועל פ"ת תשכח ברגע שבו תתחיל לשחק בלאומית. ואיזה מסכנים האוהדים...

הכתוב הינו טור דעה\פרידה מאגודה מפוארת