תסתכלו עליהם ותחלמו עלינו

אי אפשר להגיד שטורניר הקופה אמריקה שהסתיים השאיר אותנו פעורי פה מרוב התלהבות. המארחת ארגנטינה שוב אכזבה את אוהדיה המסורים, הסלסאו היו עסוקים בתסרוקות משונות ולא בכדורגל, ואם לומר את האמת, הקסם הלטיני שכל כך חיכינו לו דעך כמעט לחלוטין.

נקודת האור היחידה שתיחרט בזיכרוני מטורניר היא נבחרת הסלסטה המופלאה של אורוגוואי, שהוכיחה לכולנו שההצלחה במונדיאל האחרון לא היתה מיקרית. לאורך כל השנים נבחרת אורוגוואי הורכבה משחקנים נפלאים בכל עמדה, שכמעט כולם מגיעים מהליגות הטובות באירופה. לא פלא שנבחרת זאת זכתה בעבר פעמיים בגביע ובנוסף, גם חלפה על פני ארגנטינה בדירוג הזוכות של הקופה אמריקה.

למרות הסימפטיה לנבחרת הזאת, עליי להתוודות שכל טורניר גדול שבו אני צופה בה, אני מתמלא בקנאה לאור הישגיה יוצאי הדופן. הקנאה החלה ברגע שגיליתי את גודלה הזעיר של המדינה מדרום אמריקה ואת מספר תושביה המצומצם. ההסבר לכך נובע מחשיבה די מטופשת שסיגלתי לעצמי מגיל צעיר, בעקבות כישלונותיה של נבחרת ישראל בכל קמפיין מחדש.

לואיס סוארס. לפני היכולת הטכנית, שחקן שמחויב לנבחרת שלו (רויטרס)

בתור אוהד מושבע של הנבחרת דלת ההישגים, תמיד ניסיתי לתרץ את יכולתנו בגלל היותנו מדינה קטנה בעלת אוכלוסייה מצומצמת. מבחינתי כל עניין הכדורגל היה יחסי - במדינות גדולות בעלות אוכלוסייה גדולה יהיו מספר רב של שחקנים שיובילו את נבחרתם להישגים ולהיפך - במדינות קטנות בעלות אוכלוסיה קטנה (כמו ישראל) יהיו מספר נמוך של שחקנים שיכולו להוליך את נבחרתם קדימה.

בחלוף השנים הבנתי שטעיתי טעות גדולה. נכון שעוד יש כאלו שינסו לתרץ את עניין הצבא כמכשול הגדול בכדורגל הישראלי, אך קשה לי להאמין שפתיחת ממטרות במשך כמה שעות בשבוע היא זאת שפוגעת ביכולתו של הכדורגלן הישראלי. המונדיאל האחרון וטורניר הקופה הוכיחו לי חד משמעית את אמיתותו של משפט די ידוע - "זאת לא הכמות, זאת האיכות". ובמקרה של אורוגוואי, זאת גם המחויבות..

פשוט לא נתפס שממדינה שמכילה רק 3 מיליון ו-300 אלף תושבים (פחות מחצי מאוכלוסיית ישראל) יצאו כל כך הרבה שחקנים איכותיים לאירופה, ולא, לאירופה אני לא קורא פולין ובלגיה עם כל הכבוד. שחקני הסלסטה מפארים את שורותיהן קבוצות מפוארות כגון ליברפול, נאפולי אתלטיקו מדריד, והרשימה רק הולכת ומתארכת.

מוסלרה עוצר את הפנדל של טבס. נבחרת ענקית מהשוער ועד החלוצים (רויטרס)

נשאלת השאלה, איך מדינה כל כך קטנה כמו אורוגוואי שמה בכיס הקטן נבחרות כמו ברזיל וארגנטינה ולא רק בטורניר הקופה? אי אפשר שלא להעריץ את האמונה העצמית של התכולים של אורוגוואי, אשר ידעו כי תיקו במשחק האחרון של שלב הבתים ימנע מהם מפגש ברבע הגמר מול אלביסלסטה הפייבוריטית. חניכיו של טאבארז כמובן ניצחו במשחק זה ובמלחמת חורמה גם גברו על השכנים מארגנטינה ברבע הגמר.

אותה אמונה עצמית מעוררת השראה מגיעה מהתכונה הכי בולטת של התכולים לאורך כל השנים - המחויבות. נבחרת אורוגוואי מעולם לא התיימרה להיות כישרונית או אטרקטיבית, אך היא תמיד חיפתה על זאת בלחימה חסרת פשרות בכל משחק. לאורך כל טורניר הקופה בכל משחק מחדש, ראינו הקרבה ולחימה שלא היתה מביישת שום סיירת מובחרת.

לחימה זאת לא פוסחת על שום שחקן בנבחרת התכולה, החל ממוסלרה השוער ועד לחלוצים פורלאן וסוארז. כל שחקן באורוגוואי עולה לכל משחק כאילו זה המשחק האחרון בחייו.

שהר במדי צה"ל. הצבא זה לא מה שמונע את ההצלחה של הישראלים, אלא המחויבות

האמונה העצמית והמחויבות האדירה הן אלו שהביאו את הנבחרת הקטנה למה שהיא היום ולכן, כל מה שנותר לי זה להצדיע לה על כך וייחל לעצמי לראות את נבחרת ישראל הולכת בדרך זאת בעתיד.

הכתוב הינו טור דעה