ושהאחרון יכבה את האור

40 כדורגלנים ישראלים יגורו השנה באירופה. הם ירוויחו ביורו, ילמדו שפה זרה ויהיה להם קר מאוד בחורף. 40 כדורגלנים אירופאים במדינה שכבר 40 שנה לא מצליחה למצוא את ה-11 שיביאו אותה למונדיאל או לפחות ליורו.

אינפלציה? זילות? בתחילת העונה שעברה כתבתי כאן שהסוכנים הפכו להיות בעלי הבית האמיתיים של הכדורגל הישראלי. שהקשרים הטובים שלהם בקבוצות הבינוניות והחלשות באירופה ירוקנו את הכדורגל הישראלי משחקניו. חשבו שאני מקטר רק בגלל ורמוט, זהבי ושכטר. עכשיו, גם בחיפה ובמכבי ת"א ואיפה לא בעצם, כבר מבינים את העניין.

היו ימים שכדורגלן ישראלי בחו"ל היה כותרת מרגשת ונושא לגאווה כמעט לאומית. מעטים נסעו אל מעבר לים, לא כולם הצליחו אבל בכל המקרים אלה שנסעו היו הכוכבים הנוצצים שלנו. איציק זוהר, אבי נמני, משה סיני, אלי אוחנה, אבי כהן ז"ל וכמובן רוני רוזנטל, יוסי בניון, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו היו כולם בשורה הראשונה של הליגה הישראלית, וגם אם חזרו עם הזנב בין הרגליים, לפחות ידענו שלחו"ל אנחנו מוכרים רק את הסחורה הטובה באמת שלנו.

דור מלול. יש לו מקום בחו"ל? (שי לוי)

המסקנה העיקרית מהצלחתם המטאורית של הסוכנים למכור לחו"ל כל דבר שיש לו שתי רגליים ויכולת בעיטה מינימאלית בכדור, היא שבניגוד לכדורגל שלנו, הסוכנים הישראלים עשו בהחלט קפיצת דרך ואם היה בנמצא מונדיאל לסוכנים הם בטוח בשלב הגמר. בלי לפגוע ובלי להעליב, ושאפו לכל מי שיעשיר בשנה הבאה את חשבון הבנק שלו, אבל כשדודו ביטון, תמיר כחלון, רועי דיין ודור מלול הם נציגיה החדשים של ליגת העל בליגות אירופה, זה אומר משהו על אירופה, הרבה על הסוכנים ושום דבר אמיתי או ממשי על רמתו של הכדורגל הישראלי.

רוני רוזנטל התחיל את הקריירה המפוארת שלו בבלגיה. רביבו ובניון עשו את זה בקבוצה קטנה בספרד. זה נכון, אבל הם הגיעו לשם עם כוכבות אמיתית ועם אופק. לא רק עם סוכן מוכשר. במציאות הנוכחית, כל מי שרוצה יכול. מטרת העל של הסוכן הממוצע היא קבוצות בינוניות ומטה באיטליה, ספרד, אנגליה, צרפת או גרמניה. על קבוצות בכירות שם אין מה לדבר. ואם גם שם הדלת תיסגר – איזה מזל שהמציאו עבורנו את בלגיה, סקוטלנד ואת הפטנט החדש והלוהט – הליגה הפולנית.

הנה מאור בוזגלו כמשל. מי שהקשיב בשנים האחרונות ובשבועות שעברו לאבא בוז'י, יכול היה להבין שלפחות שבע קבוצות אירופאיות רציניות ואטרקטיביות רודפות אחרי הילד. בסוף הוא הולך לסטנדרד ליאז'. אנחנו לא מזלזלים חלילה, בסך הכול צריך לזכור מאיפה הוא הגיע, אבל גם להתעלף מהתרגשות או להימלא גאווה קצת קשה לנו. סליחה באמת.

יוסי בניון. מה סיכוי שיקום מכל הרשימה אחד כמוהו? (GettyImages)

בשבוע שעבר פורסמו כאן שתי ידיעות. זו לצד זו. האחת בישרה על עוד בינוני אחד שיוצא לאירופה. השנייה על חזרתו לארץ של הלגיונר בדימוס מגרלשווילי. מתוך 40 השחקנים שייצגו אותנו השנה באירופה, הרוב יהיו במוקדם או במאוחר מגרלשווילי. פה ושם יצוץ איזה אליניב ברדה שיככב בליגה בינונית ואם יקום מכל הרשימה הזו בניון אחד אני מזמין את הסוכן שלו לארוחה שבה הוא יאכל על חשבוני מה שירצה ואני אוכל את הכובע שלו.

מה כל זה אומר? שהליגה הישראלית תהיה השנה אפילו משעממת יותר משהייתה. שלכדורגל הישראלי אין שום יכולת עמידה מול שום ליגה בעולם, ושכל אחד שמוסר כאן פס מדויק כובש שער וחצי רוצה לברוח ולא ממש משנה לאיפה. העיקר לא להיות כאן. אומרים שאפילו בליגה השנייה באוקראינה יש לנו נציג, וזה עוד לפני שדיברנו על ההצלחה של דני בונדר, המחורר הרשמי של הגנת הפועל בשנה שעברה, להשיג חוזה נוצץ בליגה הרוסית.

40 הנציגים שלנו יתרמו השנה מעט מאוד לאיכות הכדורגל באירופה. אחד או שניים יצליחו, אחד או שניים יבלטו אולי בליגות שלא מעניינות אף אחד וכל היתר ישבו על הספסל או בבית האירופאי שלהם ויספרו דולרים. אל תאמינו לכותרות, אירופה לא ממש מחכה להם. לנו, לעומת זאת, הם יחסרו. ליגה בלי מלול ושכטר, בלי חמד ווורמוט ואפילו בלי בונדר תהיה ליגה עצובה. מצד שני, זאת תהיה כנראה ההזדמנות האחרונה לראות עוד 40 כדורגלנים שבשנה הבאה יככבו בליגה הפולנית, האוזבקית או הסלובקית. ושהאחרון בבקשה, יכבה או האור בזרקורי האצטדיונים היתומים שלנו.