עד שהגיע לזרועותיו של אלי גוטמן בהפועל תל אביב, איתי שכטר היה ילד מעצבן ושחקן בלתי יציב בעליל. בשנת הדאבל עליה השלום הפך איתי לחלומו של כל אוהד ומאמן – נשמה, כשרון, שחקן של מאני טיים. אני אוהב את איתי שכטר, מאוד אוהב, ומאחל לו שיקרע רשתות באירופה, אבל עוד לא. לא השנה. ואני קורא לטביב ולקשטן: אל תשחררו את הילד. לא עכשיו.
יש הבדל תהומי בין ערן זהבי וגילי ורמוט, שמחזיקים בחוזה שלהם סעיף שחרור לאירופה, לבין שכטר שאין לו כזה סעיף בחוזה. שכטר חתם בהפועל לחמש שנים, שנה אחת שיחק, בשניה ישב פצוע ביציע. הצוות המקצועי רוצה וצריך אותו. שכטר צעיר, שום דבר לא בורח וככל הידוע אין לו הצעות לא מברצלונה ואפילו לא מארסנל. שום דבר לא בוער, חוץ מהרצון הטבעי של שכטר וסוכנו לעשות כסף וחוץ מהקושי המובן לדחות סיפוקים. שכטר רוצה? איך אמרו פעם בגשש החיוור? רוצה? גם אני רוצה, אבל זה לא יוצא.
|
איתי שכטר. שכטר רוצה? גם אני רוצה, אבל זה לא יוצא (דרור רוזנפלד) |
|
|
יש אופנה חדשה בכדורגל הישראלי, שלצערי מובלת גם על ידי חבריי בתקשורת. קח את הכסף וברח. כל מי שיכול, כל מי שיש לו הצעה מחו"ל, שילך ומהר, העיקר לא להישאר כאן בבית הקברות המכונה הכדורגל הישראלי. ישראל היא לא ספרד ומכבי חיפה היא לא ברצלונה, אבל גם ריינג'רס וקייזרסלאוטרן אינן ברצלונה.
ההתבטלות הזאת בפני כל דבר שמריח אירופה מרגיזה ומוציאה את הטעם. רוצים לסגור את הכדורגל הישראלי? תגידו. רוצים להשאיר כאן ליגה עלובה וחובבנית? תהיו אמיצים ותציעו. אבל אל תשחקו אותה מקצוענים עם ליגה וכסף ושידורים ודאווין של כאילו, ובאותו זמן תתקיפו הנהלות שרוצות להשאיר את הכוכבים שלהן בבית.
בעניין הזה, גם בעניין הזה, צריך ללמוד מיעקב שחר. כשדובר על השחרור של ליאור רפאלוב, שחר אמר שגם בתשעה מיליון יורו הוא לא נותן לו ללכת. אם שחר יתקפל, זה יהיה מצוין בשביל היריבות של חיפה בליגה אבל גרוע בשביל הליגה והכדורגל הישראלי כולו. אם השחקנים שלנו כל כך בטוחים ביכולתם לכבוש את אירופה, שלא יחתמו על חוזים לארבע וחמש שנים. ואם הם חותמים, שלא יבכו וישחררו ספינים נגד ההנהלות והמאמנים שלא רוצים לשחרר אותם.
|
יענקל´ה שחר. בעניין הזה, גם בעניין הזה, צריך ללמוד ממנו (עמית מצפה) |
|
|
להנהלת הפועל תל אביב יש את כל הצידוק להשאיר את שכטר שנה נוספת בבלומפילד, ממש כשם שלהנהלת חיפה יש את הזכות הזאת עם רפאלוב בקרית אליעזר. ועוד לקח לקראת חתימת החוזים החדשים: אם השחקנים שלנו כל כך מבוקשים והסוכנים שלנו כל כך מקושרים, אל תחששו לדפוק סעיפי שחרור אירופים. שניים מיליון יורו, שלושה מיליון יורו. די להתבטל בפני הגויים. הכדורגל הישראלי איננו הטוב בעולם, אבל להפוך אותו לבית כלא ששחקנים חופרים תעלות תת קרקעיות כדי לחמוק ממנו – זה מוגזם, מעליב ולא מחוייב.