זכייתו של מרים המשקולות, אנטולי מושיק במדליית הארד באליפות אירופה איננה הישג מפתיע. מדובר בספורטאי נפלא אשר עוד כשייצג את אוקראינה התברג באופן קבוע בצמרת העולמית ואף זכה במדליית ארד אירופית קודמת ב-2004. בדרך למדליה הוא אפילו לא שבר את השיא הישראלי שקבע בשנה שעברה, מה שמעיד על הפוטנציאל האדיר של מרים המשקולות המוכשר.
ובכל זאת, עבור רבים מחובבי הספורט בישראל, עד להערב אנטולי מושיק היה בגדר אלמוני. בכל הקשור לפרסום והכרה ציבורית, מושיק נמצא הרחק מאחור ביחס לספורטאים בכירים אחרים כמו אלכס שטילוב או שחר צוברי ונמרוד משיח למשל.
אינני חושב שהשוואה שכזו בהכרח עושה צדק, ויכוחים של "לו מגיע לקבל ככה ולהוא ככה" מתאימים יותר לגן הילדים מאשר לספורט המקצועני, אך בשורה התחתונה אין ספק כי מאז שעלה לארץ מושיק איננו זוכה למידת החשיפה הראויה לספורטאי בסדר הגודל שלו.
 |
| אנטולי מושיק. ספורטאי נפלא ולא מהיום (איגוד הרמת המשקולות) |
|
| |
כמובן שגם אנחנו כתקשורת לא חפים מביקורת על כך, אך אחת הסיבות לאי הכרתו של מושיק בקרב הציבור עד להערב נעוצה בחוסר בהישגים עילאיים של ישראל בתחום הרמת המשקולות בשנים האחרונות, מה שדחק הצידה את כל הענף מתודעת חובבי הספורט בארץ.הרבה יותר נוח להיות ספורטאי ישראלי מצליח בענף בו המדינה מחזיקה במסורת ארוכת שנים של הישגים, וגם התקשורת כבר מיומנת בסיקורו מאשר להיות הכוכב הבודד של ענף אותו מחזיק מושיק בעצמו על כתפיו הרחבות.
אינני בכלל נכנס לדיון המאוס והדמגוגי למדי על שינוי העוגה התקציבית והגדלת התמיכה בענפיים האולימפיים על חשבון הכדורגל והישגיו המבישים, כל שאני מקווה לו בעקבות הישגו הנפלא של מושיק הוא העלאת המודעות בישראל להרמת המשקולות, אחד הענפים האולימפיים המקסימים ביותר.
מי שחקוק בזכרונו קולו המשתפך של זוהיר בהלול המשדר בהתלהבות אין קץ את תחרויות הרמת המשקולות במשחקים האולימפיים בכיכובן של "הרקולס כיס" הטורקי, נעים סולימנוגלו ויורשו הקטנטן, חליל מוטלו, איננו זקוק שאשכנע אותו.
 |
| חליל מוטלו. אי אפשר לשכוח... (GettyImages) |
|
| |
מה שהופך את הרמת המשקולות לענף כל כך מרתק, יפה לעין ומצטלם נפלא הוא העקרון הבסיסי שלטעמי הוא סוד הקסם הגדול בספורט בכלל, הפשטות. Put The Ball in the Basket, אומרת הקלישאה המנסה לפשט את משחק הכדורסל. בהרמת משקולות המצב דומה, כל שהספורטאי צריך לעשות הוא להרים את המשקולות בהצלחה, אין כאן ניקוד מסובך, החלטות שופטים מורכבות, ערעורים לוועדה המארגנת, בסך הכל שני סגנונות (דחיקה והנפה) בהם צריך הספורטאי להרים משקל כבד ככל האפשר. כל ילד בן 4 מסוגל להבחין בין הנפה מוצלחת לפסילה, בדיוק כמו שהוא יידע בנקל להכריז על שער במשחק כדורגל.הכתוב הינו טור דעה