לפני הכל, אפתח בהמון מזל טוב לשמעון מזרחי על הבחירה המוצדקת כחתן פרס ישראל לספורט. כשהגעתי בגיל 13 למכבי ת"א, שמעון ומוני פנאן ז"ל קיבלו אותי למשפחה והפכו לדמויות מאוד חשובות בקריירה שלי. מאז אני והמשפחה שלי שומרים על קשר טוב, אדוק וחם עם שמעון.
אין ספק שהפרס מגיע לו, ואני שמח שכולם מעריכים את מה שהוא עשה עבור מכבי ועבור הכדורסל בכלל. באופן אישי, הוא היה דמות מרכזית בהתפתחות שלי כשחקן ואני שמח שמישהו כמוהו, מכביסט ברמ"ח איבריו, האיש שרוצה לנצח, וכשמנצחים, רוצה להביס, וכשמביסים רוצה לדרוס, מקבל את הכבוד שהוא ראוי לו.
ובמעבר חד מישראל ל-NBA, שם היינו קרובים לרשום ניצחון על אורלנדו המצוינת, אך איבדנו את היתרון לקראת הסיום. כאשר אנחנו שומרים על משחק קבוצתי והכדור נע מצד לצד, אנחנו נראים טוב ועולים ליתרון מול קבוצות חזקות במיוחד. לצערי, לצד הרגעים הטובים יש לנו גם הרבה רגעים חלשים, שמביאים לכך שאנחנו לא מצליחים לנצח, נושא שהמאמנים עובדים איתנו עליו בצורה אובססיבית ממש בתקווה לראות שיפור.
 |
| כספי, הווארד ותומפסון. "היינו קרובים לרשום ניצחון על אורלנדו" (GettyImages) |
|
| |
מאוד מפתיע אותי לראות את מה שקורה במיאמי היט, שגם היא סובלת מבעיית סיומת ומתקשה לגמור משחקים לטובתה, על אף שהיא נמצאת ביתרון בשלבים המכריעים.
בדרך כלל כשקבוצה סופגת תבוסה של 30 נקודות בחוץ מול סן אנטוניו, היא חוזרת הביתה ובזכות האופי של השחקנים בליגה מתעלה על עצמה וחוזרת למסלול. במיאמי יש כמות כישרון בלתי רגילה ולמרות זאת, הם לא הצליחו להתעלות, אלא נקלעו לרצף של חמישה הפסדים ולמעיין כדור שלג שהם מתקשים לצאת ממנו.
 |
| לברון ג´יימס ודוויין וייד צופים בחבריהם במהלך התבוסה לסן אנטוניו (רויטרס) |
|
| |
יחד עם זאת, את הכסף סופרים בפלייאוף, שם יהיה המבחן האמיתי של מיאמי. ההפסדים שלהם עכשיו שווים להפסדים של הלייקרס בחודש שעבר, כך שהמאני-טיים שלהם יגיע בעוד כחודש, אז הם יצטרכו להוכיח, קודם כל, שהם הכי טובים במזרח. אם אני חושב שהם כאלה? בכלל לא בטוח.
עם כל הכבוד למיאמי ולרצף ההפסדים שלה, הסיפור הגדול של הלילה ב-NBA הוא כמובן קווין לאב. לאב הוא תופעה - מדובר בשחקן שבשנה הראשונה שלו כלל לא היה במשחק הרוקיז, בשנה שלאחר מכן כבר שיחק עם שחקני השנה השניה ובשנה השלישית נבחר לאולסטאר. מדהים.
 |
| קווין לאב. עם כל הכבוד למיאמי, הוא הסיפור הגדול (רויטרס) |
|
| |
לאב הוא מכונת דאבל-דאבל אנושית, והשיא שלו יוצא מגדר הכלל בגלל הנתונים היבשים. לא מדובר בשחקן הכי אתלטי, במיוחד לא ברמה של ה-NBA, לא החזק ביותר, “רק" 2.08 מ' ועדיין שולט בריבאונד בצורה אבסולוטית עם כ-16 ריבאונדים למשחק. הוא מוכיח לכל השחקנים בעולם שעם רצון ואמונה אפשר לעשות הכל, אפילו לשבור בגיל 22 את השיא של מוזס מלון ולהגיע ל-52 דאבל-דאבל רצופים, דבר שהוא בלתי נתפס.
עוד שחקן שרשם הישג אישי נהדר הוא כמובן קובי בראיינט, שעלה למקום השישי בטבלת הנקודות בכל הזמנים. העליה שלו למקום השישי, למען האמת, היתה דבר צפוי, ולשמחתו, הוא אפילו לא קרוב לסוף הקריירה, כך שיש לו עוד כמה שנים לשחק ועוד כמה מקומות להתקדם בטבלה. הוא ראוי להערכה בזכות העבודה שהוא משקיע תוך משחק, הוא השחקן שעובד הכי קשה ב-NBA, ולכן הוא גם הטוב ביותר בליגה.
 |
| קובי בראיינט. השחקן שעובד הכי קשה ב-NBA (רויטרס) |
|
| |
כאשר קובי קוטף תארים והישגים, אנשים מעלים את ההשוואה הכמעט בלתי נמנעת למייקל ג'ורדן ותוהים האם אפשר להשוות בין השניים. באופן אישי, אני לא חושב שקובי ייזכר כגדול מכולם. יותר מכך, מייקל היה עושה הכל טוב יותר מקובי - מוסר טוב יותר, סקורר טוב יותר, והוא כמובן הווינר הכי גדול ששיחק כדורסל אי פעם.
לדעתי, ולדעת כולם כאן ב-NBA, הוא השחקן הכי גדול שדרך על מגרשי הכדורסל, וכך זה יישאר. גם אם קובי יצליח לקחת עוד שתי אליפויות ולעבור את מייקל במאזן הטבעות, לא זה מה שיהפוך אותו לגדול מג'ורדן.
 |
| מייקל ג´ורדן. לדעתי ולדעת כולם כאן ב-NBA, הוא השחקן הכי גדול (רויטרס) |
|
| |
ג'ורדן המציא את משחק הכדורסל מחדש והביא את הליגה לרמות אחרות בהן היא לא היתה לפניו. הטעיות הגוף שלו, הכניסות לסל, הג'אמפ-שוט המפורסם ומשחק הפוסט-אפ הם דברים חדשים שהוא הכניס לעולם הכדורסל, וקובי לקח חלק מהם ומיישם אותם היום. בראיינט ראוי כמובן לכל ההערכה, אבל כשזה מגיע להשוואה מול מייקל, אי אפשר להשוות בן אדם לאלוהים ששיחק על מגרש הכדורסל.