המורשת של ה'בלק ממבה'

היסטוריה בהתהוות. קובי ברייאנט, ה-"בלק ממבה", המטיר 26 נקודות בניצחון החוץ של הלוס אנג'לס לייקרס על אטלנטה הוקס הלילה (87:101), חלף על פני הסנטר האגדי, מוזס מלון, באמצעות קליעות עונשין מוצלחות, ועלה למקום השישי בטבלת קלעי כל הזמנים בליגה הטובה בעולם.

27,423 נקודות יש לברייאנט בקריירה, והיד (והזרוע) עוד נטוייה. 1,167 נקודות נוספות, עניין של חצי עונה בקצב הנוכחי, אולי מעט יותר, יספיקו לו בכדי להשאיר מאחור גם את חברו לקבוצה בעבר, ויריבו המר בהווה, שאקיל אוניל, שעדיין קולע נקודות, אם כי לא בקצב של פעם. "שאק", כך ניתן להניח, כבר מבין שלא יוכל לעצור את מהלך ההיסטוריה.

אם נסתכל קצת הלאה, 3,996 נקודות (160 משחקים בממוצע הקריירה הנוכחי שלו) יספיקו לברייאנט כדי להדיח את ווילט צמ'ברליין מהמקום הרביעי. 4,869 נקודות (195 משחקים) יעלו אותו מעל למייקל ג'ורדן (אולי ינסה קמבאק נוסף, כדי לשמור את הפער?). שני השחקנים הראשונים ברשימה, קרים עבדול ג'באר (38,387 נקודות) וקרל מאלון (36,928), נראים קצת רחוקים כרגע (עניין של עוד 4-5 עונות מוצלחות, נטולות-פציעות, ובכושר הנוכחי), ובינינו? אני לא חושב שזו מטרה שברייאנט בכלל חושב עליה, בינתיים.

מייקל ג´ורדן עצבני. יעשה קאמבק כדי שקובי לא יעקוף אותו? (רויטרס)

הכוכב של הלייקרס, למן הרגע שהגיע לליגה, הושווה לג'ורדן, ובצדק מסויים. מאז ש"אלוהים" פרש מכדורסל בפעם השנייה (1998) עברו בליגה לא מעט שחקנים שהיו אמורים להיות היורשים, אבל רק ברייאנט הוסיף לדימוי (שמתבסס על סגנון משחק ועל העמדה הדומה במגרש) יכולות טכניות מופלאות, ווינריות יוצאת-דופן וגם כמה וכמה (וכמה) הישגים ותארים.

בשנתיים-שלוש הקרובות ברייאנט יוכל לעבור את ג'ורדן בכמות הנקודות, להשתוות (ואולי אף להתעלות עליו) בכמות האליפויות (5 מול 6, נכון לעכשיו) ובהופעות אולסטאר (13 מול 14). אם אכן יצליח, גם המתנגדים הגדולים ביותר שלו יצטרכו להודות שיש לו "קייס" בדיונים על זהות שחקן הגדול בהיסטוריה (או לפחות בטופ 3 או טופ 5).

והאמת? מעבר לדמיון סטטיסטי כזה או אחר, לכל אותם סלי ניצחון ולאופי הבלתי-מתפשר, יש עוד שני מאפיינים משותפים לשני כוכבי העל, הקשורים האחד בשני: ההשקעה והמקצוענות הבלתי-נגמרים (בחופשות הקיץ, באימונים ובמשחקים כאחד) והתחושה שככל שהקריירה להם מתקדמת (ואף מתקרבת) לסופה, הם רק הולכים ומשתבחים להם.

קובי בראיינט מסמן את היעד הבא: להדיח את שאקיל (GettyImages)

ברייאנט שייך לזן מאוד מיוחד של שחקנים שהצליחו "לעשות את זה" בשתי תקופות שונות. האליפות הראשונה שלו, אי-שם בעונת 1999/2000, ושתי האליפויות שבאו לאחריה, הושגו בעולם כדורסל שונה מזה שבו הוא מתמודד בגבורה גם היום.

המשחק הולך ונעשה אתלטי יותר ויותר עם השנים ומאזני הכוחות בליגה משתנים ללא היכר. וברייאנט? הוא מסתגל להכל (גם אם מתלונן מעט בדרך). כשצריך, הוא כינור שני לשאקיל. בזמנים אחרים הוא הסופרסטאר הבלעדי שקולע 81 נקודות במשחק רגיל. וכמשמסביב נבנות קבוצות-על, עם שלושה-ארבעה סופרסטארים, הוא מצליח לחבר חבורה של שחקנים בעייתיים ופחות-מוכשרים, ולהוביל אותם לשתי אליפויות (וגם העונה, לא הייתי שם את הכסף נגדם).

זו הגדולה של ברייאנט, וזו המורשת שמשאיר אחריו ה-"בלק ממבה": הוא על-זמני, נצחי ובלתי-מנוצח. וביום שבו הוא רושם עוד ציון דרך חשוב בדרך להכרה הראוייה לו, אני מוריד בפניו את הכובע.

הכתוב הינו טור דעה