חמש נורות אזהרה

סיבוב אחד חלף מאז המופע המביש של הפועל ת"א בחיפה אי שם בסוף חודש אוגוסט בפתיחת העונה. בלי שבעה שחקני הרכב ועם המחשבה המטומטמת שליגת האלופות חשובה יותר מהליגה המקומית, הגיעו אז האדומים לקרית אליעזר, נראו איום ונורא ופתחו את העונה בפאדיחה של הפסד.

יחי ההבדל הגדול. משוחררים מאירופה, הביאו השבת שחקני הפועל טונות של אנרגיה ומחוייבות, שהובילו לניצחון קל. המסר חד וברור: המאני-טיים מתחיל עכשיו, והמטרה היא שום דבר פחות מאליפות שניה ברציפות. ככה משחקים, ככה מתחילים סיבוב, ככה מתחילים שנה חדשה.

ועכשיו, פרופורציות. בצד הפתטי של תל אביב, נצחון סוחף כזה היה משחרר כבר הצהרות על המיקום המדוייק של חגיגות האליפות. אצלנו, אלי גוטמן, בצדק רב, מדבר על בעיות שרואים גם ב-0:5. אם במשחק כזה הפועל חיפה שווה לפחות שלושה גולים וגליל בן שנן הוא השחקן המצטיין – יש סיבה לדאגה. חמש אפס אמרתם? הנה בשבילכם חמש נורות אזהרה.

שחקני הפועל חוגגים. הפעם הם הביאו טונות של מחוייבות (שי לוי)

1. ההגנה. בעיקר מרכז ההגנה. יפה שפירגנתם לדה סילבה וריפדתם את דרכו החוצה בשטיח אדום, אבל לא בטוח שכבר יש לנו בלם ראוי במקומו. ואנחנו חייבים. ממש.

2. ההנהלה. רק לעיתים נדירות יוצאים אוהדי הפועל בקולניות כזאת ובאגרסיביות כזאת כנגד מאמנים או מנהלים. היציע עושה הפרדה ברורה בין השחקנים להנהלה, אבל האווירה הרעה מחלחלת. טביב והראל חייבים לעשות הרבה יותר מפיוס חמוץ והכרזה אנמית על פסק זמן.

3. ורמוט. המאסטרו עייף, לא ממוקד, לא כתמול שלשום. מאבק האליפות השנה יהיה קשה וצמוד, אולי אפילו משולש, והפועל תהיה זקוקה למנהיג שלה כשהוא במיטבו. גוטמן, לטיפולך.

יוסי דורה עוצר את גילי ורמוט. המאסטרו כבר עייף (שי לוי)

4. הספסל. 13 שחקני הרכב ראשון (בהנחה שטועמה ותמוז או שהר הם שחקני הרכב שני כשכולם בריאים), זה עדיין לא מספיק. צריך לפחות עוד אחד. חלון ההעברות צריך להיפתח לא רק עבור בלם נוסף, דרוש גם קשר או חלוץ. עומר דמארי כבר אמרנו?

5. החלון. הנדנוד ששמו חלון ההעברות עוד לא מאחורינו. בונדר יכול ללכת, זה בסדר, אבל שכטר חייב להישאר. הפועל ויתרה על דה סילבה בקלות. אסור שהסנריו הזה יחזור על עצמו עם שכטר, שצריך להיות השפיץ האדום בדרך לתואר נוסף.

אם הפועל תתייחס ברצינות לנורות האזהרה האלה, הדרך תהיה סלולה. בסוף השבוע הזה כתב כאן חיים רביבו שהשנה חיפה תהיה אלופה. שהיא הכי טובה. ממש באותם מילים שכתב כאן לאורך כל העונה שעברה. חיים ידידי היקר, תמשיך ככה, זה טוב, זה חשוב, ולפחות פעם אחת זה גם הוכיח את עצמו.

מחיאות הכפיים לאבי כהן ז"ל הערב בבלומפילד. מפגן הכבוד לא בוזה כמו שחששו (שי לוי)

ועוד עניין אחד: רבים חששו שיהיו מי שיחללו את מפגן הכבוד והזכרון המרשים לאבי כהן ז"ל. החשש היה מיותר. אוהדי הפועל יודעים להעריך דווקא את יריביהם המרים ביותר, וכך גם רוב רובם של אוהדי הכדורגל. דקה אחת של מחיאות כפיים הוכיחה שיש בתת-תרבות הכדורגל שלנו ניצנים של תרבות אמיתית. אני רק חושב על אבי כהן, שם למעלה, רואה ושומע 10,000 אדומים מריעים לו, מגניב חיוך נבוך, מסמיק ומוחמא. מגיע לו. לגמרי.