ערוכים ומוכנים לצ'מפיונס הבא

לפני עשר שנים בדיוק, הפועל תל אביב של דרור קשטן היתה רחוקה בסן סירו שער אחד קטן מהדחה של מילאן הגדולה והעפלה לחצי גמר גביע אופ"א. הערב, בליון, זה היה שער קטן אחד, שתי דקות לסיום, שמנע ממנה עליה סנסציונית לליגה האירופית. לפני עשר שנים עזבנו את סן סירו גאים ובראש מורם. אותה גאווה ואותו ראש מורם צריכים גם עכשיו ללוות את האדומים בדרכם חזרה הביתה, לתל אביב.

הוויכוח נגמר. הפועל תל אביב היא הקבוצה הכי גדולה שהיתה לכדורגל הישראלי באירופה. אבוקסיס לא צריך להיבהל ולא צריך להתנצל. וכדי שהבכיינים מיציע ג' לא יתחילו שוב להעלב, נאמר זאת כך: מכבי חיפה היא נכון להיום הקבוצה הכי גדולה בישראל. הפועל תל אביב היא נכון לעכשיו הנציגה הבכירה של הכדורגל הישראלי באירופה. נקודה. סוף. עד להודעה חדשה.

הנמכת הציפיות ערב המשחק לא היתה מזוייפת ולא היתה לוחמה פסיכולוגית. היא היתה אמיתית. בחלומות הכי אדומים, אף בנאדם שפוי לא חשב על תיקו בליון, בטח לא על שני שערים, בטח לא על יתרון שיחזיק מעמד עד הדקה ה-88. מי שרוצה להיתמם, יכול לומר שזו הפועל אניימה תל אביב.

מי שרוצה לפרגן, יודה שיש כאן קבוצה. קבוצת כדורגל. ואם הקבוצה הזו היתה מגיעה לצ'מפיונס עם בטחון ואופי כמו אלה שהגיעה איתם לליון, ועם קצת פחות התרגשות של החלפת חולצות וחתימות, אפשר היה לסיים בית לא ממש קשה יחסית כמו זה שקיבלנו, לא רק במקום השלישי אלא אולי אפילו בשני.

שחקני הפועל חוגגים עם זהבי. הישראלית הבכירה באירופה (רויטרס)

גוטמן עשה חילוף גדול כשהכניס את סלים טועמה במקום טוטו תמוז וטעה כששילב את וואליד באדיר בהגנה שתפקדה לא רע. אבל אין טעם להתעסק עכשיו בקטנות. לסיים את שלב בתים בליגת האלופות של אירופה עם חמש נקודות ושבעה שערי זכות – זה הרבה. הרבה מאוד. הרבה יותר ממה שציפינו.

עוד מוקדם לומר אם ליון החזירה לנו את בן שהר. מצד שני, כבר מותר לומר בקול רם שיותר מאיתי שכטר ומדגלאס דה-סילבה ומגילי ורמוט, ערן זהבי הוא האס האמיתי של הפועל תל אביב, וזה נכון גם אם היה מבקיע שם שער סטנדרטי ולא מטורף. מישהו כבר עשה חישוב כלכלי כמה מיליוני יורו הכניס הילד הצנוע הזה מרמת השרון לקופה של מוני וטביב?!

ערן זהבי חוגג שער אדיר. האס האמיתי של הפועל ת"א (רויטרס)

זהו, היה כיף, היה מרגש, ועכשיו חוזרים בהיקף מלא לדבר האמיתי. לליגה הישראלית. זאת גם ההזדמנות לומר שכבר מזמן לא חיכיתי כל כך לחודש ינואר. עוד מעט הוא יגיע, ינואר 2011, ובשעה טובה נפסיק לשמוע את הטרטור המנג'ס והבלתי נפסק על סוכנים וסקאוטים וחלון העברות.

אתה לא יכול לפתוח עיתון או לשמוע שידור בלי שבכל דקה יזכיר הפרשן מי צריך לעזוב וידווח הכתב מי בטוח עוזב. כל הדיפה של אניימה, ו"הוא כבר לא כאן – זה ברור", כל גליץ' של דה-סילבה ו"אלוהים שישמור! מה הוא עוד עושה כאן?! שיברח לאירופה ומהר".

דה-סילבה מול גומיס. אירופה לא כוססת ציפורניים ומחכה לו (רויטרס)

כבר אמרתי, שמחול הטירוף הזה סביב חלון ההעברות מוציא את החשק ואת ההנאה מהכדורגל, אבל בעיקר מבוסס על חרטה ברטה. עזבו רגע את אניימה בצד, מישהו באמת מאמין שאירופה כוססת ציפורניים ומחכה לדה-סילבה? שאירופה לא יכולה בלי ורמוט?! שאירופה מתפללת עם כיפה אדומה להצטרפותו של שכטר?! ומה הגליק הגדול בחטאפה או באיזו קבוצת תחתית אנגלית?! קחו את חטאפה לליגה הישראלית, היא מסיימת את העונה במקום הרביעי במקרה הטוב.

הפועל תל אביב יכולה להפוך לקבוצה לגיטימית באירופה. לא פחות מחטאפה. לשם כך היא חייבת לזכות השנה באליפות, וזה לא יהיה קל מול אלירן עטר ויניב קטן. לשם כך, היא צריכה את הסגל שלה כולו – ולא יזיק גם חיזוק קטן. אם היינו מנצחים את ליון, ההפסד לבני יהודה ביום ראשון כבר יכול היה להירשם בווינר. עכשיו, כשעשינו רק תיקו, יש סיכוי לנצח את הכתומים. וכדאי. כדאי לנצח וכדאי לזכות השנה באליפות. אחרי נצחון ושתי תוצאות תיקו, הפועל תל אביב ערוכה ומוכנה לצ'מפיונס של השנה הבאה.