18 בנובמבר 2003. הפועל ירושלים, בראשות וויל סולומון מארחת את חובנטוד בדאלונה הספרדית למשחק הבית הראשון במסגרת גביע היול"ב (היורוקאפ בגלגולו הקודם).
לאחר הפסד חוץ במשחק הראשון, מול בון הגרמנית, סולומון התפוצץ עם 21 נקודות, ארבעה כדורים חוזרים וארבעה אסיסטים, משה מזרחי תרם 17 נקודות והאדומים הביסו, 70:91 ונתנו את האות לעונה גדולה, שהסתיימה עם הנפה של תואר אירופי ראשון ויחיד עד כה, לקבוצה ישראלית שאיננה מכבי ת"א. באותו המשחק, דרך אגב, עלה מהספסל נער פוסטר צעיר העונה לשם יובל נעימי, ששותף לדקה אחת.
הפועל ירושלים תפתח את עונתה האירופית רשמית כשתארח במסגרת שלב הבתים ביורוקאפ את ריגה הלטבית. גם הפעם סולומון צפוי לתפוס מקום מרכזי בתלכיד הירושלמי ולרגל האירוע טרח להזכיר לכולנו למה הוא מסוגל, עם רבע ראשון נפלא (3-3 מחוץ לקשת, דומיננטיות מוחלטת) מול עירוני אשקלון, בניצחון הליגה האחרון של ירושלים.
 |
| וויל סולומון. הבורג המרכזי במכונה של קטש (יניב גונן) |
|
| |
כמו אז, גם עכשיו משה מזרחי צפוי לקבל דקות רבות ולנסות לתרום בקליעה מחוץ לקשת. וכמו בסיפור-ספורט טוב, אותו נעימי הצעיר, יעלה לפרקט שונה לחלוטין מאותו נער צנום ולאחר שעבר בתקופה האחרונה חוויה לא-נעימה, אותה ירצה וינסה להשאיר מאחוריו.
אין ספק, ממבט ראשון יש לא מעט מן המשותף בין הקבוצה של אז לזו של היום. אך, מבט מעט יותר מעמיק יצביע על הבדלים די מהותיים: אז עמדה לרשות המאמן, שרון דרוקר, רוטציה קצרה והוא התבסס רבות על יכולת אישית, של סולומון או קלי מקארתי, ועל מוחות כדורסל מבריקים במיוחד כמו דורון שפר וטונג'י אווג'ובי. העונה, עודד קטש בנה בבירה סגל רחב יחסית, שעוד עשוי לגדול עם צירופו הצפוי של עמית תמיר ועם החיפוש אחר סנטר זר נוסף. בנוסף, הוא שם דגש על משחק קבוצתי והנעת כדור, שבאה לידי ביטוי במסירה הנוספת אותה מחפשים שחקניו לאורך המשחקים, ופחות על הבלחות של יכולת אישית.
 |
| עודד קטש. הלך על סגל רחב יחסית (יניב גונן) |
|
| |
ולבסוף, יש גם את עניין הציפיות. בזמנו הירושלמים הפתיעו את כולם. הפעם, ולמרות הפתיחה הלא-מרשימה ופציעתו של אורי קוקיה, מצפים מהפועל ירושלים להגיע רחוק: לעבור לפחות את שני שלבי הבתים, אם לא להמשיך הלאה במשחקי הנוק-אאוט.
באותה עונה הציפיות נבנו ככל שהקבוצה התפתחה – הפעם הכל מגיע מובנה ומוכן. השחקנים של עודד קטש, גם הצעירים והפחות מנוסים במפעלים האירופים, כמו בריאן רנדל וג'ייסון ריץ', יצטרכו להתעלות מעבר לחששות המוקדמים ולהגיע רחוק.
אבל איכשהו, לא משנה כמה נדבר על ריץ', רנדל, דיון דאוול, יוגב אוחיון או סם קלנסי, בסופו של יום, קיימת תחושה שהכל יתנקז לדמות אחת. וויל סולומון על תקן הגיבור המיתולוגי, שחוזר לכפר אחרי מסעות בכל רחבי העולם, והאזרחים הפשוטים נושאים כלפיו את עיניהם בתקווה שישחזר את יכולתו ויוביל אותם פעם נוספת לשדה הקרב ולהישגים מהוללים. סולומון הכדורסלן חזר לעצמו ומבחינה מנטאלית מספרים בבירה בשבחו של מי שהתבגר והפך למנהיג אמיתי. וזה לבדו, נוסך מעט אופטימיות במי שהקבוצה יקרה ללבו.
 |
| סולומון, על רקע האוהדים. הגיבור המיתולוגי שוב כאן (יניב גונן) |
|
| |
ודרך אגב, כשמגיע אז מגיע. הפועל ירושלים זוכה ביום יום לביקורות לא מעטות על דרכי הניהול שלה, כפי שהשתקפו לאחרונה בפרשת נעימי, אביו ומכשירי החשמל האבודים, אבל מסתבר שעושים שם גם דברים טובים. הנה, לראיה, הקבוצה תפתח בפעם ה-19 ב-20 השנים האחרונות עונה אירופית. אז נכון, לעתים ירושלים השתתפה במפעלים משניים ביותר, כמו היורו-צ'אלנג', אך לאורך מרבית השנים דווקא רשמה הישגים משמעותיים והציגה יכולת מרשימה במפעלים מכובדים, כמו היורוקאפ בו תשתתף העונה ובו הגיעה בעונה שעברה לרבע הגמר.
אז לכל המועדונים מסביב, גם בכדורסל וגם בכדורגל, תיקחו דוגמא. המסורת האירופית של הפועל ירושלים הפכה לשם דבר לא רק בזירה המקומית, בה צמחה והפכה לאלטרנטיבה היציבה היחידה למכבי ת"א, אלא גם בקרב מועדונים ברחבי אירופה. המסקנה די ברורה: אין תחליף להמשכיות ולהתעקשות מסוג זה. נחזיק עבורם אצבעות שהעבודה הקשה וההתעקשות לאורך השנים האחרונות יעמדו לזכותה העונה, ואולי עם סולומון, מזרחי, נעימי וכל הקסם שקטש מפזר מסביב, יקרו העונה דברים טובים במלחה, בימי שלישי בערב.
הכתוב הינו טור דעה