אריק, לטובתך תפרוש

לפעמים נדמה שאוהדי הכדורגל בפרט, והעולם האנושי בכלל, מוצא לעצמו יותר מידי זמן להתעסק בתפל, ושוכח לפעמים מהעיקר.

ב-15 לחודש מאי 2010 הפסידה מכבי חיפה את האליפות באחד משלושת סיומי העונה הדרמטיים ביותר אי פעם בליגה שלנו (השניים הנוספים רשומים גם הם בירוק – הנבדל של גילי לנדאו ב-86' והאליפות האחרונה של מכבי ת"א ב-02/03 בזכות יחס שערים עדיף), בחודשיים שלאחר מכן נפרדה מארבעה שחקני הרכב בכירים (קינן, טשיירה, כיאל וארבייטמן) ובתוך כך הודחה מאירופה בצורה כואבת על ידי דינמו מינסק.

בימים כאלה, כאשר עונה כל כך מוצלחת הסתיימה במפח נפש, והעונה החדשה מתחילה בצורה מעט מגומגמת, אתה מצפה מאוהדי הקבוצה להבין שהם חלק אינטגרלי ולגמרי בלתי נפרד בתהליך ההחלמה של המועדון מהטראומה, קטנה כגדולה, בו הוא נמצא.

רק לפני שנה בדיוק, היו 40 אלף אוהדי חיפה, מי יותר מסור ומי פחות, באצטדיון ר"ג כדי לדחוף את שחקניו של אלישע לוי במלחמתם חסרת הסיכויים מול האריות ממינכן, טורינו ובורדו. שנה עברה, והכל השתנה.

אריק בנאדו על הספסל (עמית מצפה)

האוהדים כבר לא דוחפים את השחקנים, וגרוע מכך, ממשחק למשחק הם הופכים לנטל מסויים ובעיקר במשחקי הבית לסיר לחץ שקרוב להתפרץ. שריקות הבוז בניצחון 0:1 על מכבי פ"ת, במחצית ה-1:1 הביתי עם אשדוד ומיד לאחר שערו של יבואה שנתן לבית"ר יתרון זמני, הן רק חלק מהדוגמאות לקהל לא סבלני ובטח שלא תומך.

אבל הבעיה הגדולה ביותר של הקהל, היא היחס לאחד הסמלים הגדולים ביותר שידע המועדון, ואולי אחד הסמלים הגדולים ביותר שידע הכדורגל הישראלי. מה שעובר השנה על אריק בנאדו, ובואו נשים בצד את השאלה המקצועית האם הוא ראוי לשחק, פשוט גובל בבושה.

הבלם ששיחק בירוק במשך 12 עונות וזכה ב-6 אליפויות וגביע חזר בקיץ האחרון למועדון נעוריו לאחר 4 שנים בבית"ר וכבר מהרגע הראשון זוכה לקללות, שריקות בוז, איומים פיזיים ואף נאלץ לעזוב את האצטדיון הביתי שלו בליווי משטרתי. גם אם בנאדו עזב באותם ימים בגלל כסף, מה שלגמרי לא בטוח (תשאלו את רוני לוי), לבלם הוותיק מגיע יחס שונה.

בנאדו, קפטן מבטן ומלידה, עשה את המעבר מהכרמל לעיר הבירה גם באמצע שנות ה-90, והפלא פלא, כשחזר ללבוש ירוק התקבל בשמחה ובצהלה. נכון, אז נשלח הבלם הצעיר על ידי המועדון להשתפשף כדי לחזור טוב יותר, אבל כשנוח מותר לעבור לבית"ר וכשלא נוח אז אסור?

בנאדו חוגג עם קטן וחרזי בצ´מפיונס. חלק מההיסטוריה של המועדון (רויטרס)

יענקל'ה שחר, טיפוס קשה בפני עצמו, סלח לבנאדו, דבר שהוא לא עשה עם גדול שחקני הקבוצה בכל הזמנים אייל ברקוביץ', ועם עוד לא מעט מאמנים ושחקנים שסיימו בצורה רעה עם הבוס הגדול. אם יענקל'ה סלח, אולי הגיע הזמן שגם האוהדים יעשו זאת?

ופניה אישית לבנאדו – אריק, עברת מספיק בכדורגל, לאף אחד אין ספק שאתה אחד הבלמים הגדולים שהיו פה, אם לא הגדול שבהם. למה אתה צריך את כל הבלאגן הזה סביבך? תכנס מסיבת עיתונאים מסודרת, תודיע על פרישה ותצא גדול. הרווח יהיה שלך, ההפסד של הכדורגל שלנו.   

הכתוב הינו טור דעה