בפעם השניה במהלך שלושת המחזורים הראשונים אני רואה את הפועל תל אביב שומטת נקודות מול קבוצות שסיימו את העונה הקודמת בתחתית. האדומים שוב שילמו על חטא היוהרה ורק בנס לא ירדו מנוצחים גם הפעם, מול שחקניה הלוחמים של עכו, שהיו במרחק נגיעה מלהשלים סנסציה.
עד הדקה ה-75 שוב נתקלנו בהפועל תל אביב כבדה, מסורבלת וכזו שההגנה שלה מתקשה לשחק מול חלוצים בינוניים בליגה שלנו דוגמת עראפת וניקולה פלצ'וק. יוסי שבחון, שעבר בקול תרועה מצהוב לאדום, היה חיוור מתמיד וגם גילי ורמוט, שהפך בשבוע הנבחרת לכוכב כשהרים קול צעקה ממיטב הפרשנים והאוהדים כשלא פתח בהרכב, היה אנמי ולא הצליח להוכיח את יכולתו פעם נוספת.
 |
| ורמוט. אז על מה כל הרעש? (עמית מצפה) |
|
| |
רק רבע שעה לסיום התעוררה הפועל אחרי שכבשה שער מצמק מרגלי מרעי וכעבור כמה דקות גם השיגה שיוויון מרגלי טוטו תמוז. לכולם היה ברור: אם יש צדק בכדורגל, להפועל תל אביב אסור לנצח את המשחק הזה. ואכן, הצדק נעשה עם השריקה לסיום של אסף קינן, ששלחה את שחקניו של גוטמן לעשות חשבון נפש רציני לקראת הדבר האמיתי.
בשורה התחתונה צריך להצדיע למאמן אלי כהן שעשה בית ספר של כדורגל ב-75 הדקות הראשונות כאשר הציב מערך של שלושה בלמים, כששניים מהם הם דימקאו פיבליס ואלי ארליך, שפתחו לראשונה במשחק בליגת העל.
הכתוב הינו טור דעה