כישלון ידוע מראש

25.5.2006: "הנשיא סירב להיפגש איתי, לא מקיימים התחייבויות שהובטחו לי", סיפר אריק בנאדו חודשיים לפני שעזב את הכרמל לאחר תשע שנים וחתם בבית"ר ירושלים. רוני לוי הראה (לכאורה) באדיבות את הדלת לבלם, שעוד אז היה ותיק, לאחר שסיפסל אותו לתקופה ארוכה.

אוהדי מכבי חיפה, לא מהבוגרים שבין המחנות, בחרו לראות בעזיבה הכפוייה בגידה שאין כדוגמתה. בנאדו בתפקיד יהודה איש קריות בתוספת חוזה נוצץ בבירה (מי לא היה הולך על זה?), הקבוצה של שחר על תקן כליל הקדושה. אנחנו את שלנו עשינו, אריק רצה ללכת, אריק תאב בצע, אריק בוגד.

24.6.2010: "אין מאושר ממני לשוב לחיפה", סיפר הבלם הוותיק לתקשורת, לחלוחית בזווית עינו. "אני מבטיח שאעשה הכל למען האוהדים והקבוצה", ניסה את מזלו מול כישלון ידוע מראש. 

"לא כולם מכירים את הסיפור על אריק", אמר ליאור רפאלוב מספר ימים לאחר מכן, כשכמה מהאוהדים הפחות מפותחים של הקבוצה קראו קריאות בוז וקיללו את השחקן. "אם זה היה תלוי בו הוא לא היה עוזב מלכתחילה".

רפאלוב באימון מכבי חיפה. תקשיבו לו (יניב גונן)

אך ללא הועיל. השלב הבא היה ריסוס כתובות נאצה של כמה מהאוהדים היותר פליליים של חיפה. "הוא צריך להודות לאלישע לוי על כך שהסכים להחזיר אותו לעונת פרישה בניגוד לדעת הקהל", אמרו בקבוצה בבוקר הגורלי של בנאדו, בתקווה שיעריך את המחווה העצומה שעשו עבורו. באמת, אחרי מעשים נפשעים כמו שלו, הוא צריך לנשק את האדמה בכפר גלים.

אז עכשיו, רגע לפני הפיצוץ הגדול, לפני שאחד הבלמים הגדולים והמסורים שהיו בישראל תולה את הנעליים, זה הזמן לחשבון נפש. זו תקופה בה התואר "סמל" הולך ומאבד ממשמעותו, ואולי בצדק. שחקנים הם אנשים, ואנשים רוצים להתקדם.

הימים ימי קפיטליזם, סמל הדולר מתחיל לכסות את סמל הקבוצות וזה הזמן ללכת לעבר העתיד. אוהדי חיפה יקרים, תוותרו. מספיק עם הפנאטיות (ואני אפילו לא מתקרב, מהגועל, לתקרית שריקות הבוז החל מהדקה השישים ב-0:1 על מכבי פ"ת). עונת פרישה מפוארת מבנאדו כבר ככל הנראה לא תרוויחו, אבל להבא, קצת סלחנות לא הזיקה לאף אחד.

הכתוב הינו טור דעה