יחסי הפועל ת"א – וינסנט אניימה מזכירים לי יותר יחסים בין נער מאוהב, עיוור ומתרפס לבחורה מתהוללת ומפוזרת שלא סגורה על עצמה ובסה"כ נהנת מהחיזורים הבלתי תלוים של אותו ילד סמוק לחיים.
מצד אחד, נכון, מדובר פה בשוער נדיר, מעל לרמת הליגה שנותן ביטחון להגנה ומתואם איתה עד כדי שלמות אך מצד שני התרפסות שכזו ממועדון ששואף להגיע לשלב הבתים של ליגת האלופות, היא לאו דווקא דבר קריטי או הרסני אבל היא לא עושה הרבה כבוד לסמל ולשאר השחקנים, לכל הפחות.
 |
| חיוכים וחיזורים באימון הפועל (רועי גלדסטון) |
|
אניימה בא. אניימה הולך. לא עונה לטלפון. נעלם לשלושה ימים. חושב בכיוון חיובי על ההצעה המשודרגת. והשיא מבחינתי מפיו של החתול החמקן: “לא מרגיש בכושר למשחק מול ז'לז'ניצ'אר". סלחו לי אבל גם אם בשלושה שבועות מאז המשחק מול מסי התעסק השוער באכילת שווארמה, סביח, מסבחה ופתות תוך כדי עישון נרגילה ולגימת מילק-שייק, התמודדות מול ז'לז'ניצ'אר לא אמורה להוציא כזה משפט מפיו.
והפועל בשלה - “ניתן לו את הזמן, זה ישתלם לנו". יכול להיות שהם צודקים אך עדיין מישהו חייב לשים סוף לנסיקת הכוכב עם חולצת העניבה, כובע הקסקט והג'קט.
 |
| אניימה בלוק הכוכבת (מיכה בננו) |
|
אז אתם יודעים איך זה נגמר בדרך כלל בסרטים. הנער מבין שהבחורה הזאת לא בשבילו ושהיא פשוט עושה לו בית ספר, חותך ממנה ומוצא מישהי שראויה לו. אולי בהפועל צריכים קצת לחיות בסרט.
הכתוב הינו טור דעה