הנה מגיעה לה עוד עונת יורוליג, לשמחתם של אוהדי מכבי ת"א. צ'אנס למחוק את הבושה שחשו כל הצהובים אחרי אותה תבוסה 3:1 לפרטיזן בלגרד, אחרי שכה רבים כבר נגעו בפיינל פור בקצות האצבעות.
גם אני חטאתי בחטא היוהרה, מיד לאחר אותו ניצחון חוץ קריטי על ריאל מדריד. המקום הראשון הושג, יתרון ביתיות בהצלבה, מי צריך יותר מזה?
לפני חמישה חודשים בערך כתבתי כאן, למשמע ההגרלה שזימנה את ריאל, סיינה ואפס פילזן, שמכבי צריכה לשנות פאזה כדי להצליח ביורוליג. לשנות את התפיסה, לפיה אנחנו הכי טובים באירופה, או בין הטובים. כי זה כבר לא ככה.
|
בלאט ושארפ. להגיע קצת יותר קטנים, ולצאת הרבה יותר גדולים (דרור עינב) |
|
אין מה לעשות, הפערים התקציביים עצומים וכעת כדי להצליח צריך לבנות קבוצה שעולה על סך חלקיה. דייויד בלאט הוא האיש למשימה הזו. מאמן יסודי שהסקאוטינג אצלו בדם, איש עבודה חסר פשרות, הוא האדם שיכול להוציא ממכבי יותר ממה שהיא שווה.
קשה מאוד להעריך לאן העונה הזו תלך, קל וחומר כשהסגל עוד לא הושלם. אם בעונה שעברה, כשהצהובים עבדו במרץ וסגרו את כל ההחתמות עד תחילת יוני, האוהדים לא ממש חשבו שהם יעמדו מרחק שני ניצחונות מפיינל פור, עכשיו בטח קשה להיות נביא.
נראה שמבין כל השחקנים שחתמו עד כה, ריצ'רד הנדריקס הוא המבטיח ביותר. הפורוורד הצעיר יכול להוכיח את עצמו כהשקעה לטווח ארוך, מה שכל כך חסר במועדון הכי גדול בספורט הישראלי.
|
אליהו במפגש הקודם בהיכל. ראש הבית בהישג יד (דרור עינב) |
|
איכשהו, בכל תחילת עונה מדברים על זה, אבל הלחץ, הציפיות והשאיפה בטווח הקצר מדחיקים את הבנייה ומזיזים אותה הצידה. בלאט מסוגל להוביל את התהליך גם במערכת פרפקציוניסטית ושאפתנית כמו מכבי ת"א.
על היריבות אין יותר מדי מה להוסיף. הרי שלב הבתים הראשון ביורוליג הוא סוג של מחנה אימונים, בו רוב הקבוצות מנצלות את הזמן כדי להתגבש, אם הסגל חדש, או להשתעשע (אם מדובר בברצלונה, למשל).
נכון, יש פיקנטריה בכך שליאור אליהו שוב חוזר לנוקיה, או שיש צ'אנס לנקום בפרטיזן בלגרד, אבל בשורה התחתונה, מדובר בחימום בלבד לקראת הדבר האמיתי. ראשות הבית תעזור מאוד והיא בהחלט נמצאת בהישג יד, אבל גם מקום שני לא יהיה כזה נורא. מה שחשוב הוא לתת לקבוצה להתגבש עד לפברואר, כשהעונה באמת תתחיל.
הכתוב הינו טור דעה.