לא הכי גדול, אבל הכי קרוב שיש

אפתח ואומר שבחלוקת האוהבים-שונאים של קובי בראיינט, אני בצד האוהב. הווינריות, התחרותיות הבלתי מתפשרת והרצון העז להיות הכי טוב אולי קצת מעיקים עבור חלק מהאנשים, אבל לא עבורי.

קובי הוא בעיניי הספורטאי הגדול של דורנו. מי שמדבר על האופי שלו, יכול לדבר עד השבוע הבא, כי כמוהו גם מייקל ג'ורדן היה איש בלתי נסבל (כך על פי חבריו לקבוצה) וגם לארי בירד היה אובססיבי לניצחונות.

ככה זה, אנשים. מי שלא רוצה את זה כמו שקובי רוצה, לא מגיע לשם. פול פירס בהחלט רצה את זה, אבל ריי אלן קצת פחות. קווין גארנט קצת פחות. הרעב של קובי לטבעת חמישית היה יותר גדול מהרעב של הביג 3 לטבעת שניה. הם לא נראו עם אותה מנטליות כמו ב-2008. לא אותו דחף, לא אותו דרייב.

פירס. הוא רצה, היתר קצת פחות (רויטרס)

בראיינט גם הפך הלילה, לפחות לדעתי, ללייקר הכי גדול בכל הזמנים. טבעת חמישית אמנם יש גם למג'יק ג'ונסון ולקארים עבדול ג'אבר, אבל להם היה אחד את השני. וזה לא רק עניין של טבעות. קובי היה לבד במשך חלקים גדולים בסדרה הזו, כשפאו גאסול ושות' נחבאו אל הכלים.

הוא הגיבור הקלאסי מפני שהוא לעולם לא מפחד. לעולם לא נרתע מערב של 6 מ-24 מהשדה (הגנה יוצאת מן הכלל של בוסטון) או מפיגור 12 ברבע שלישי. הוא נשאר באותו ראש.

בראיינט מקבל את תואר ה-MVP מראסל. גיבור קלאסי (רויטרס)

הוא הגיבור הקלאסי מפני שגם בערב כל כך מזוויע בהתקפה (הכל יחסי, כמובן), הוא ממשיך לנסות. זו לא חוכמה להתחבא כשלא הולך. כמובן שהיו זריקות שהוא כפה ולא היה צריך לכפות, אבל בגלל זה הוא מי שהוא. נושא באחריות הזו, האחריות להוביל את הקבוצה שלו, נון סטופ.

וברבע הרביעי נדמה שקובי הבין את זה. הוא ניווט את המשחק לכיוונים הנכונים, לפאו גאסול, לחדירות במצבים שנוחים לו, ובסוף גם הג'אמפ שוט הקטלני הגיע. לא במקרה הלייקרס קלעו 30 נקודות ב-12 דקות אחרי 53 ב-36 דקות.

אז נכון שהוא בחיים לא ישתווה למייקל ג'ורדן, כמו שכנראה אף אחד לא ישתווה, אבל הוא הכי קרוב שאני חושב שאראה. בעונה הבאה יכול להיות שהוא אפילו ישיג את טבעת מס' 6, כמו שיש למייקל. לא הכי גדול, אבל הכי קרוב שיש.

הכתוב הינו טור דעה.