אין ספק כי ירידה במשקל איננה תהליך קל. לצד ויתור על מאכלים אהובים וקושי רגשי מתווסף לא פעם גם האתגר של הפעילות הספורטיבית - אתגר אשר לא מתאים לכולנו.
בכתבות הקודמות של "עשו שינוי", נוכחנו לדעת שיש אנשים מדהימים (יניב ברנס ורינת שגיא) שחוו ירידה של עשרות קילוגרמים ונותנים כמובן השראה לאלו אשר רוצים לנקוט בצעד הזה, אך מחפשים עוגנים של ביטחון.
היום אנו גאים להביא בפניכם סיפור נוסף - סיפורה של עדי מולדובן שרגל, אשר חוותה ירידה של 20 ק"ג במשקלה, והפכה בשנים האחרונות למדריכה ספורטיבית אשר מתכוננת למרתון ברצלונה.
למרות שרוב הסיפורים ב"עשו שינוי" כוללים רקע שאינו ספורטיבי באופן משמעותי, אצל עדי מדובר בסיפור מעט שונה: "שמי עדי, אני בת 29, ילידת תל אביב, עוסקת בספורט מגיל צעיר, מאלו שהובילו בבית ספר ונשלחו לכל התחרויות. התחלתי בטניס, המשכתי בכדורסל ואתלטיקה, הגעתי לנבחרות ישראל ובגדול כל חיי תמיד סבבו סביב ספורט, תחרויות ומשחקים. בחטיבת הביניים הייתי חלק מכיתת הספורט והתאמנתי פעמיים ואפילו שלוש ביום. עד גיל 15 המשקל לעולם לא היה אישיו וחייתי חיים מאד תזיזיתיים ובריאים".
 |
| עדי: "צברתי קילוגרמים מיותרים והיתה רגרסיה באהבה לספורט" |
|
| |
אחרי חטיבת הביניים עדי מתארת שינוי בתפישה לגבי העולם הספורטיבי, שנתן את אותותיו גם במשקל: "על אף הצלחתי הרבה בתחום, עם המעבר לתיכון החלטתי שאינני רוצה להמשיך בספורט כקריירה ועזבתי את הכל בבת אחת. המשכתי לאכול לפי ההרגלים של ספורטאית ולאט לאט המשקל החל לטפס. כיוון שאני יחסית גבוהה ( 1.71) המשקל נחלק על כל הגובה ולא היה נראה קיצוני. לאורך התיכון צברתי קילוגרמים מיותרים והעיסוק בספורט הפך ממש לריגרסיה: שנאתי ללכת למכון, הליכות בעיר היו ממש עונש, הלכתי לשומרי משקל לילדים, דיאטנים, ומה לא".
שיא העליה במשקל הגיע, כמו אצל רבים, בתקופת הצבא: "שירתתי כמדריכת קורס סמב"ציות בחיל אויר בבסיס סגור ליד אילת עם יציאות של אחת לשבועיים. מצאתי נחמה באוכל והגעתי למשקל שיא של 82 ק"ג. את ריצת הבראור של 2 ק"מ, לא הצלחתי לסיים והכינוי שלי בקרב החניכות והחברות הפך ל "דוביק".
 |
| תקופת הצבא. תקופה שכיחה של עליה במשקל |
|
| |
"הרגשתי כבדה, גדולה, ובעיקר שנאתי את הספורט שנאת נפש, זה שהיה כל חיי וחלק מהזהות שלי הפך להיות זר לי ולא מוכר. ניסיתי לבצע דיאטות בזק, וכל הזמן נכשלתי, בעיקר מחוסר המודעות של כמות האוכל וסוג האוכל שהייתי אוכלת".
השינוי עוד לא היה שם, אבל הוא התקרב: "ריצת הבראור שלא הצלחתי לסיים יחד עם מילות המפקד: "מולדובן , יאללה, לא הולכים פה, רצים פה", הדהדו בראשי וידעתי שחייב להיות שינוי. עם השחרור החלטתי לקחת את עצמי בידיים ונרשמתי לחד"כ ודיאטנית במקביל. היא הציעה לי לעשות אתגר 100 ימים, שבהם בכל יום אני מבצעת פעילות כלשהי (בעצימויות שונות כדי לא להיפצע) ובמקביל נתנה לי תפריט בריא ומצומצם יותר ,הורדתי את המסה הראשונית והתייצבתי במשקל של 73 קילו".
הספורט חזר אט אט לשגרת החיים רגע לפני השינוי: "את שנות העשרים המוקדמות העברתי בב"ש , שם למדתי תואר ניהול מלונאות ותיירות וחייתי בדירת שותפים לראשונה בחיי. התחלתי לשלוט באוכל שנקנה ומתבשל ומשהו התחיל להתבסס בשינוי אורח חיים שלי. בשנה הראשונה לא ביצעתי ספורט בכלל, הייתי נוסעת באופניים, ומדי פעם יוצאת לריצות /הליכות קצרות של לא יותר משני ק"מ. אני והספורט עוד היינו רחוקים מלהיות חברים.
 |
| הספורט חוזר אט אט לשגרת החיים |
|
| |
"התחלתי לעבוד בתחום המסעדנות, ואני והאוכל ניהלנו יחסים שנאה אהבה. לא היה לי זוגיות, והרגשתי חסרת בטחון רוב הזמן עם המראה ותחושת הכבדות שליותה אותי במהלך ההתנהלות ביום יום. בשנת 2009 נרשמתי למרוץ הראשון שלי. הייתי חוזרת בסופי שבוע לתל אביב להורים, ורצה על הטיילת וחולמת שזה חוזר להיות חלק מחיי. המירוץ היה עשירית מרתון, 4.2 ק"מ, ונערך עוד בהיקף מצומצם של עשרת אלפים רצים בלבד . כל משפחתי באה לעודד אותי והרגישו גאווה גדולה. חשוב גם לציין שבאותה עת עישנתי קופסת קאמל ביום, והסיגריות שהכי אהבתי היו אחרי הריצה...
"ההורים שלי ואחותי שמאד קרובים אלי ראו בי כמודל לחיקוי , והם בעצמם היו מנסים מדי פעם לצאת לריצות קצרות, הליכות, ולא כ"כ צלחו. לאט לאט הצלחתי להגדיל את מרחקי הריצה ובממוצע הייתי רצה 2 עד 3 פעמים בשבוע עד מרחקים של 5-6 ק"מ. המשקל נשאר תקוע, כיוון שאכלתי יותר בהנחה שאני שורפת המון קלוריות בריצות. יחסית הרגשתי טוב עם עצמי, אבל ידעתי שאני יכולה הרבה יותר".
ואז השינוי הגיע: "המפנה הגדול החל לפני שנתיים וחצי. ההורים שלי הפסיקו לעשן סיגריות והחלו לעלות במשקל. אמא שלי ניסתה לבצע הליכות/נסיעות באופניים, וכשראתה שזה לא כ"כ מועיל, ניסתה בעזרתי להתחיל לרוץ. התחלנו ב-200 מטר, ולאט לאט הצלחנו לעשות יד ביד את מירוץ רמת השרון 10 ק"מ יחד.
 |
| הלוק החדש של עדי. תוצאה ישירה של שינוי מנטלי |
|
| |
"זו היתה פעם ראשונה שבה נהנתי וחוויתי את דרכי כמאמנת ולא מתאמנת על אף שלא היו בידיי עוד כישורים מקצועיים. באותה עת עבדתי בעבודה משרדית אחרי שנים של עבודה בחיי הלילה והמסעדות של תל אביב. החלטתי שאני רוצה ללכת עם הלב שלי ועשיתי קורס מאמני ריצה וכושר".
החיים החדשים של עדי השפיעו לטובה לא רק עליה, אלא גם על סביבתה: "המשקל לאט לאט התייצב, למדתי לימודי תזונה, הספורט הפך להיות חלק מאורך חיי והתחלתי להוות מודל והשראה להרבה מסובבי. זה הפך להיות הדלק שלי, ואני כל הזמן לומדת מחדש איך להיות בריאה יותר ומעוררת השראה יותר, לעצמי ולסובביי. כבר למעלה משנה שאני לא מעשנת, סיימתי 2 חצאי מרתון ואני רשומה למרתון הראשון שלי במרץ הקרוב בברצלונה שאותו אעשה יחד עם אחותי (אדם נוסף שהצלחתי לסחוף בחיידק הריצה והחיים הבריאים)".
הספורט והתזונה הפכו לעיקר חייה של עדי: "היום אני מאמנת ריצה במועדון של נייקי, ומועדון ריאקשן קלאב. ליוויתי עשרות אנשים במסע של "לעולם לא רצתי ואני חולם לרוץ". אני אוכלת כל 3-4 שעות, מנות קטנות, ארוחות מאוזנות. אחרי שנים שבהם נמנעתי ממאכלים מסוימים ועשיתי דיאטות כאסח, התייצבתי במשקל היעד שלי המבוסס על תפריט מאוזן המכיל את כל אבות המזון.
 |
| עדי לפני ואחרי השינוי. תסכימו שמעורר השראה יהיה רק אנדר סטייטמנט |
|
| |
"אני מרשה לעצמי להתפנק במסעדות מדי פעם, ויודעת לקזז ימים שבהם מפלצת האוכל באה לבקר. ההתעסקות בגוף ממקום בריא ומפחיד הפכה להיות מסע מדהים, שסוחף איתו אנשים. אמנם למדתי תואר בניהול מלונאות ותיירות ואינני עוסקת בתחום אך לקחתי איתי מושג אחד: "יתרון יחסי" – למצוא במה אני טובה יותר מאחרים , ולמנף אותו. החלום שלי הוא להיות גורו בענייני ריצה ותזונה, ואשמח להמשיך כל הזמן ללמוד ולהתמקצע בתחום".
תפריט נגישות
ניגודיות עדינה
מונוכרום
הדגשת קישורים
חסימת אנימציה
פונט קריא
סגור
איפוס הגדרות נגישות
להורדת מודול נגישות חינם