בחלקים מן העונה, בעיקר לקראת סיומה, הפועל ת"א הפגינה כדורגל אטרקטיבי ואפקטיבי, והגיע לה להתמודד מול מכבי חיפה ראש בראש על תואר האליפות. אבל כל הכדורגל הזה לא שווה, אם הוא מגיע ממקום לא נקי ומתוסכל, שעוד מרשה לעצמו לנזוף בכלל הקבוצות והאוהדים.
הנה באה לה החבורה הקדושה מוולפסון להטיף מוסר לכל עולם הכדורגל. אלי "אכלו לי, שתו לי" גוטמן שמתבכיין ללא הפסקה איך מכבי תל-אביב נתנה לחיפה את המשחק, איך האוהדים הצהובים צהלו בסיום?
איך? בדיוק כמו שב-95' חילצו האדומים תיקו מאופס ומביש מול מכבי וחגגו עם הקהל כאילו אין מחר את עצירת האליפות הצהובה - שאגב, נחגגה בסופו של דבר, למרות הפועל.
|
אבוקסיס וגוטמן. אחד בפה ואחד בלב (אלעד ירקון) |
|
מאחורי כתפו של גוטמן עומד לו יוסי אבוקסיס. כן, ההוא הבית"רי שעבר אחד-אחד משחקני בית שאן באותו משחק שרוכים, וגילה להם את אמריקה: "נשארתם בליגה, נשארתם בליגה, בשביל מה אתם מתאמצים?". להתבכיין זה נחמד, אבל שיעמוד מאחורי זה משהו אמיתי, לא אחד בפה ואחד בלב.
כל כך הרבה דברים קלוקלים היו בפיניש האדום הזה. החל ממשפחת לוזון שהפכה לפתע ליקירת הפועל. לוזון ג'וניור, שדיבר על ה"אשכנזים מול הספרדים", העניק את האליפות דווקא לאלה שנידו אותו, ובעבור מה? בעבור זה שיגידו לו "אתה ספורטיבי, אתה", ואני עוד חוסך כאן מילים.
ולצידו אנקל-לוזון, שהנהיג את שיטת הקיזוז ההזויה. בואו נודה על האמת – מכבי חיפה הוכיחה עליונות לאורך כל העונה, כולל פתיחת פער נקודות דו-ספרתי, שהרי אם נניח את שיטת הקיזוז בצד, זו שנתנה לאדומים אור בקצה המנהרה, אין סיכוי שגוטמן היה מסיים את העונה כמאמן הפועל תל-אביב.
|
אבי לוזון. בלי שיטת הקיזוז שלו, גוטמן לא היה מסיים את העונה (רועי גלדסטון) |
|
14 נקודות הפרש, חיפה לא מפסידה והפועל מקרטעת? האוהדים כבר היו נתלים על הגדרות ומבקשים את ראשו. אבל זה בסדר – לוזון יסדר.
כשג'ובאני רוסו, מגדולי השחקנים שלהטטו במחוזותינו, הגיע למכבי תל-אביב, הוא סיפר בכנות יוצאת דופן על הלך הרוח במועדון הירוק אותו עזב. איך בחדר ההלבשה של הקבוצה, למרות שרצה לאליפות, תמיד בדקו מה מכבי תל-אביב עשתה. וזו עוד מכבי חיפה, שזוללת תארים בשני העשורים האחרונים, אז מה יגידו אזובי הקיר?
|
זהבי עם הקהל האדום. מלאים ברגשי נחיתות (אלעד ירקון) |
|
הפועל תל-אביב מלאה ברגשי נחיתות אל מול הצהובים שמעבר לכביש. אפילו החגיגות שלהם צורמות לאוזן ולא באמת שלמות, ההתעסקות מעל הבמה היא בעיקר בהטחת שנאה לעבר מכבי, ופחות בשמחה על ההישג.
יש לכם קיטור להוציא? בספר "1984" של ג'ורג' אורוול,מונהג טקס החובה של "שתי דקות השנאה", במהלכו מוצגת על המסך דמותו של האויב, וכל פשוטי העם יוקדים שנאה לעברו. מומלץ גם עבור אנשי הפועל, יכול למנוע הרבה תסכול.
זה התחיל עם בחור צנום, עטוי צעיף אדום, שעלה על הבמה וצרח "פאק מכבי". לא ממש הבנתי למה נותנים לאוהדים לעלות אל במה ולהשתולל ככה, אבל אז הסבירו לי שזה בכלל שחקן של הפועל. נו טוב.
|
שכטר על במת החגיגות. אלה המודלים לחיקוי? (אלעד ירקון) |
|
לאחריו עלה איתי שכטר, כמו ילד מושפע ומתלהב בן 12, שהמשיך עם שירים כגון "מכבי זונ...", וקינח עם "כל מכבי בני-זונ...". היו עוד כמה, את חלקם לא זיהיתי, חלקם אני ממש לא זוכר, אבל הלך הרוח המיליטנטי נראה כבר די ברור. קהל משולהב עם שנאה יוקדת, ושחקנים שממש מהווים מודל לחיקוי.
במכבי תל-אביב, הן בכדורגל והן בכדורסל, מעולם לא התעסקו עם הפועל בזמן החגיגות, מעולם לא אזכרו את שמה מעל הבמה ומעולם לא הקדישו לה מחשבה. פשוט חגגו, בלי לנטוף שנאה דווקא ברגעים השמחים הללו.
ההתעסקות האובססיבית הזו עם מכבי תל-אביב פשוט אינה מובנת, לקחתם את התואר – תשמחו בחלקכם, אל תקדישו את מירב הטקס לקללות ונאצות כלפי היריבים, תשמחו בשמחתכם.
|
אלי גוטמן חוגג עם הגביע. כאילו זכו בגביע האלופות (שי לוי) |
|
כנראה שבכל זאת יש לכך קשר לתפיסה של הפועל את עצמה, כמועדון שמנסה להגדיר את עצמו כאימפריה, אך הוא רחוק משם שנות אור. כזה שגם כדורגל איכותי בעונה כזו או אחרת לא ישנה את ה-0:1 ותחושת הלוזריות הנצחית.
לאחר הזכייה בגביע יצא גוטמן אל מחוץ לכתלי אצטדיון רמת-גן והניף את הגביע מול האוהדים המשולהבים כאילו זכו זה הרגע בגביע האלופות. במכבי תל-אביב, לעומת זאת, זכייה בגביע נחגגת בצורה מינורית. ממתינים להנפה באצטדיון, שרים קצת והולכים הביתה. לא סיפור כזה גדול, בסה"כ עוד תואר לארון.
כי מכבי תל-אביב זה באמת מועדון גדול, לא כזה שקוטף אליפות בודדת אחת לרבע-מאה, כזה שבא מאהבה אמיתית לקבוצה ולא חי על אדי שנאה עלובים ליריבים, וכזה ששובר שיאים כל פעם מחדש, כיאה למועדון ברמתו.
|
מכבי חוגגת את גביע אירופה, בשמחה לא בשנאה (ONE) |
|
כי מכבי תל-אביב זה באמת מועדון גדול, כזה שארון התארים שלו עמוס עד אין מקום, כזה שהפועל צריכה לעשות עוד דרך ארוכה כדי להגיע לסטטוס שלו.
איך שלא תספרו את זה – לפני קום המדינה, אחרי קום המדינה, עדיין מדובר במספר תארים כפול לפחות, ועדיין מדובר במועדון שגם בעונות המוגדרות כשחונות ממשיך וקוטף תארים באשר הם ומגיע להישגים, לעומת האדומים, שעד במת החגיגות הנוכחית לקחו אליפות אחת בודדת ב-23 שנים.
יודעים מה, אולי זו הסיבה, בעצם, להתנהלות שלהם. בכל זאת, 23 שנה...
הרבה תסכול מצטבר.
הכתוב הינו טור דעה.