השמדה עצמית

אני יודע שיש נטייה לשייך כל דעה בנוגע לקבוצות המשתתפות במאבק האליפות לאהדה לקבוצה מסוימת, אז אני אתחיל ואומר שאני לא ירוק וגם לא אדום, אני די אפור בכל הנוגע לסיפור האליפות, כך שכל מה שיבוא בשורות מתחת חף מכל אינטרס כזה או אחר וכך הייתי רוצה שיתייחסו לשורה הבאה שאני הולך לכתוב בטור.

הפועל ת"א של עונת 2009/10 היא אחת הקבוצות המלהיבות והמרגשות שידע הכדורגל הישראלי. היא לקחה את האתוס שלה ופשוט ניפצה אותו לרסיסים בדרך לעונה של כדורגל אטרקטיבי, כולל חמישייה מול קבוצה אירופית מכובדת, שביעייה מול הפועל פ"ת, רביעייה בדרבי ועוד הצגות שוותיקי הקבוצה היו "מתביישים" בהן.

למה אני אומר את כל זה? כי ככל הנראה חבורת השחקנים הנהדרת הזו שהתקבצה לה יחדיו תחת סמל הפטיש והמגל כנראה תתפרק לחתיכות בתום העונה הנוכחית, בייחוד לאחר איבוד האליפות (ככל הנראה, ככל הנראה).

שחקני הפועל בסיום הדרבי. חלום האליפות נגוז? (רועי גלדסטון)

דגלאס דה סילבה, איתי שכטר, גילי ורמוט, וינסנט אניימה, אביחי ידין וגם ביברס נאתכו, שכבר הספיק לעזוב, פשוט יותר מדי טובים בשביל לשחק עוד עונה אחת בליגה הבינונית הזו. אנחנו יודעים את זה, הם יודעים את זה והכי חשוב - הסוכנים שלהם יודעים את זה.

למרות זאת, גם אם תזכה בגביע, שמה של הקבוצה הזו לא יוזכר כאשר ימנו את הקבוצות הטובות ביותר שהציג הכדורגל הישראלי. כישרונית, תוססת, סקסית ככל שתהיה, בלי תארים משמעותיים או ריצה חד פעמית באירופה, אין לקבוצה זכות להיחקק בדברי ימי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

הקלישאה אומרת שהטבלה לא משקרת, ואם השחקנים האלה לא זכו בתואר, עונשם שלא יישארו בזיכרון הקולקטיבי ויפנו את מקומם לאחרים. אבל במקרה של הפועל ת"א, בייחוד של השנים האחרונות, הנסיבות מכתיבות מציאות קצת שונה.

גוטמן מנסה לעודד את שכטר. יישארו בזיכרון? כנראה שלא (רועי גלדסטון)

עכשיו תניחו לרגע בצד את אהדתכם למכבי חיפה, מכבי ת"א, בית"ר ירושלים או בני יהודה לצורך העניין ותגידו לי האם אותה חבורה של שחקנים המשחקת בכל מועדון אחר מלבד הפועל ת"א לא היתה מסיימת את העונה הזו עם תואר האליפות?

אני לא יודע מה התשובה שלכם, אבל אני חושב שוואליד באדיר כבר היה מתרגל את הנפת צלחת האליפות לאחר המחזור האחרון אם היה צבע חולצתו אחר. עברו כמעט 10 שנים מאז לקחה הפועל את תואר האליפות האחרון שלה ולפי דעתי, מדובר במשהו שהוא מעבר לכדורגל בלבד.

ברגע שהאדומים, אוהדים וקבוצה כאחד אימצו לעצמם גישה של "אני מול כל העולם", הם הפכו את עצמם ליחידים ומיוחדים, אבל על הדרך גם הלהיטו את האש שכיבתה את מסע האליפות שלהם. אוהדי מכבי ת"א, בית"ר ירושלים ובני יהודה כאחד ידעו מי הם רוצים שתיקח את התואר ושידרו זאת לשחקנים שלהם.

שחקני מכבי. אפשר להאשים אותם שהם רוצים שהפועל לא תזכה? (קובי אליהו)

אני לא אומר ששחקני מכבי עשו משהו בכוונה, אף אחד לא נתן להם הוראה לוותר על המשחק מול חיפה ולתת הכל בדרבי. אבל כמו שאמר גוטמן, ראו את ההבדל בגישה שלהם לשני המשחקים. בכדורגל שלנו, כאשר יש תירוץ ליכולת חלשה, לפחות מבחינת חלק מהאוהדים, היא תגיע בסופו של דבר, כמו ביום שני האחרון.

ביום שבת בשעה 22:00 בערב השתחררה שאגת ניצחון בחלקים רבים של מדינת ישראל. הפועל שילמה את המחיר הכי כבד מבחינה ספורטיבית בשל עקרונות של שנאה ובידוד. האם זה היה שווה את זה? רק אוהדי הקבוצה יכולים לענות על זה.

הכתוב הינו טור דעה