בלי מלחה, ירושלים היא כמו צב בלי שריון. צב הוא חסר הגנה וחסר יכולת, וכך גם ירושלים בלי מגרשה הביתי. חבל שהביטוי "ביתי הוא מבצרי" כבר לא תקף לגביה. בעונות קודמות, שחקנים שהיו מגיעים למלחה היו נכנסים עם רגליים רועדות.
לקבוצה מהבירה, יש קהל מדהים שראוי להערכה. לא רואים הרבה קהלים כאלה בארץ. ללא הקהל הביתי, לירושלים אין הרבה מה למכור.
גיא גודס הפך קבוצה, שפעם היתה בוודאות ראויה ל"תואר" סגנית האלופה, כפי שמכבי היא תמיד הפייבוריטית לאליפות, לקבוצה רכה עם הגנה מזעזעת ולא מאיימת. כיום, יש יותר מקבוצה אחת שטובה ממנה בליגת ווינר.
פעם, כשהיינו שומעים על משחק בין מכבי ת"א להפועל ירושלים, זה היה עושה רעש וצלצולים וגורם להתרגשות. היריבות הספורטיבית בין שתי הקבוצות הללו, מדהימה, והדבר השני לה בספורט הישראלי בעיני הוא רק הדרבי התל אביבי.
מכבי ת"א חזרה להיות גדולה על הליגה בכמה רמות וראוי לציין דווקא את אלן אנדרסון, שרואים שהליגה הזו קטנה עליו. בליגה שלנו אין באמת מישהו שיכול לעצור אותו. היחידים שיכולים לעצור את אנדרסון בליגה שלנו, משחקים איתו ויותר קשה לאנדרסון לקלוע באימונים מאשר במשחקים.
 |
| אלן אנדרסון. גדול על הלידה (שי לוי) |
|
גם ד'אור פישר ראוי להערכה, שחקן ענק, שמתאים לרמות הגבוהות ביותר ואני לא אתפלא אם יעשה את הדרך לליגה הטובה בעולם, כמו שעשה מייסאו באסטון בזמנו. לכן, הצהובים צריכים להחזיק אותו בשיניים כמה שאפשר, גם אם זה לעוד שנה אחת בלבד.
לסיום, צריך להגיד תודה לקהל של מכבי ת"א ולקהל של הפועל ירושלים, שנותנים לנו טעם להמשיך ולצפות בכדורסל הישראלי, גם אם זה רק שני משחקים בלבד בעונה.
הכתוב הינו טור דעה
תפריט נגישות
ניגודיות עדינה
מונוכרום
הדגשת קישורים
חסימת אנימציה
פונט קריא
סגור
איפוס הגדרות נגישות
להורדת מודול נגישות חינם