הו הא מי זה בא? שחקן העונה

העובדה ששנת 1955 הייתה אחת השנים המשמעותיות בדברי ימי המין האנושי ידועה לכולם. אבל רק מעטים יודעים להסביר מדוע. יש שיתלו זאת בכך שבאותה שנה נעצרה רוזה פארקס (האישה, לא הבאר התל-אביבי), אחרי שסירבה לפנות את מקומה לאדם לבן באוטובוס, אירוע סמלי בתולדות המאבק בהפרדה הגזעית בארה"ב.

אחרים רואים בפתיחתו של סניף מק'דולנדס הראשון בעולם את האירוע החשוב של אותה שנה, ויש מי שיטענו שהקמתן של עיירות הפיתוח, דימונה ואופקים, או המצאתו של המשחק "שבץ נא", או התפטרותו של שר הביטחון, פנחס לבון, בעקבות הפרשה הידועה כ- "פרשת פנחס לבון", הן שייחדו את השנה הזאת מכל השנים.

אבל כל בר-דעת, או מי שבקיא מעט בפרטים החשובים מבין, שיש אירוע אחד שמאפיל על כל היתר. באותה שנה כבש חלוץ בית"ר ת"א דאז, אדם שלבני דורנו אין שום מושג עליו, אחד נסים אלמליח (ז"ל), 30 שערים בעונה אחת (ב-26 משחקים!).

באופן עקרוני, מספר שערים בעונה היא אחת הקטגוריות הסטטיסטיות המשמעותיות ביותר בכדורגל, בערך כמו מספר ממוצע של נק' למשחק בכדורסל, או מספר "ריצות בית" ("הום-ראן") או "נגיעות-למטה" (טאצ'דאון) בבייסבול ובפוטבול בהתאמה (מדהים כמה שהכל בעברית נשמע גרוע וממש ממש לא מגניב). 

זאת קטגוריה שיכולה, כפי שנראה, לשמש קנה מידה לערכו של שחקן, לערכה של קבוצה, ולערכה של ליגת כדורגל (ושל העומד בראשה).

רוזה פרקס (האישה, לא הבאר). היא ואלמליח עשו משהו ב-1955 (רויטרס)

לאורך השנים ראינו כבר כמה כדורגלנים, מהם מוכשרים יותר, מהם מוכשרים פחות, מנסים לגעת בשיא ומתנפצים. זאהי ארמלי, אבי נמני ומוט'לה שפיגלר הגיעו ל-25 שערים. מכנס, רביבו ואלון מזרחי (בעונת 92/3) כבשו 26. בעונת 99/00 היו לאסי טובי (מדהים, לא?) 27 שערים, ועוד במדי מכבי פ"ת. שייע גלזר, אגב, עשה זאת ב-52/3, וב-22 משחקים בלבד.

אבל מי שהיה קרוב יותר מכולם לשבור את השיא הוא מזרחי, בעונה הגדולה מכולן - 93/4 - שבה כבש 28 שערים. הסיפור של מזרחי (בעיקר בהינתן החשיבות מעוררת התהיות שהוא מייחס לפעולה של החדרת כדור לרשת) באותה עונה הוא טרגדיה ספורטיבית: האווירון הפציץ 27 שערים עד המחזור ה-30 והאושר והתהילה נראו באופק. נסים אלמליח התהפך בקברו. אבל אז, במשך תשעת המחזורים האחרונים, שבהן כבשה חיפה 21 שערים, הוא הוסיף עוד שער אחד בלבד. ופרצופו הלך ונחמץ (ויעיד על-כך ברקוביץ').

האווירון. היה הכי קרוב לשבור את השיא (עמית מצפה)

אם לא יקרה משהו בלתי-צפוי - פציעה, ירידה תמוהה בכושר או בחדות, אין אונות כללית - שלומי ארבייטמן מסוגל לשבור את השיא הזה. הוא זקוק ל-5 שערים ב-6 משחקים, שאחד מהם הוא נגד הפועל חיפה, ועוד שניים נגד קבוצות כמו בני יהודה ומ.ס. אשדוד, שיאבדו עד אז כל עניין בליגה.

יתר על כן, סביר להניח שכל הקבוצה תשחק בשבילו. הוא כבר קיבל שני פנדלים מקטן, ואם לא היה מוחלף היום מול בני יהודה, היה זוכה בשלישי. האפשרות לשבור שיא כזה בהחלט מצדיקה התגייסות קבוצתית, היות ושיאים כאלה הם שהופכים עונה ממוצלחת לזכורה במיוחד, גם ברמה הקבוצתית.

שבץ נא. עוד דבר שקרה ב-1955 (GettyImages)

ההשוואה לעונה המיתולוגית ההיא מעצימה עוד יותר את ההישג של ארבייטמן. בקישור של חיפה ההיא שיחקו אז רוני לוי, קנדאורוב, חזן, עטר וברקוביץ', כולם מוסרים נפלאים, אחד מהם גאון. אף לא אחד מקשרי חיפה הנוכחית יכול להשתלב בהרכב ההוא, אפילו לא קטן. חוץ מזה מזרחי היה אז החלוץ הבכיר בקבוצה, בעוד שארבייטמן היה צריך להיאבק כמעט שליש עונה כדי להפוך לבאנקר בהרכב, ובניגוד למזרחי, הוא צריך לחלוק את החוד עם דבלאשווילי, אם כי, לא מן הנמנע, שזה גם מה שמסייע לו.

אבל הכי חשוב, הגולים של ארבייטמן מביאים תמורה cash money. אם מחשבים את השערים שכבש שעשו את ההבדל בין תיקו לניצחון, בין נקודה בודדה לשלוש, הרי שהוא חתום ישירות על 12 נק' (איתי שכטר, לשם השוואה, חתום על 4 נק' בלבד, ו-6 אם מחשיבים את הצמד ב- 2:4 על מכבי ת"א).

אלישע לוי מתחבק עם שחקן העונה שלו (עמית מצפה)

משום כך (וגם בגלל השיפור הכללי, התבגרות, הסבלנות, ההשקעה העצומה וההתמדה, ובקיצור, המקצוענות), במקרה שהאליפות תגיע לכרמל, שלומי ארבייטמן חייב להיות גם 'שחקן העונה'.

כמובן, שמאחר שארבייטמן לעולם לא יגיע לרמה של מזרחי, גלזר, מכנס, נמני, שפיגלר או רביבו, יש בכל זה כדי להעיד על כל הדברים שכבר משעמם להזכיר - הבינוניות היחסית של מכבי חיפה (וגם של הפועל, לפיכך), החולשה של הליגה וחוסר ההתאמה המשווע של כמה מהקבוצות, האיוולת של מקבלי ההחלטות - אבל מה שבאמת חשוב הוא שהצלחתי להימנע מלכתוב את מילת ה-"ק" המאוסה לאורך הטור הזה, הארוך מעבר לכל פרופורציה.

אבי לוזון (אלעד ירקון)

הכתוב הינו טור דעה