תארו לעצמכם מה היה קורה אם בני ישראל היו כל שנתיים עד ארבע יושבים באמצע המדבר מיואשים ואמרים בינם לבין עצמם: "נראה לי שאנחנו בכיוון הלא נכון, אין מצב שנגיע אי פעם לארץ ישראל".
האמת היא ש-40 שנים זה טיפה יותר מדי זמן בשביל להגיע מסיני לישראל ויכול להיות שלמרות המנהיגות הכריזמטית של משה רבנו (ולא משה סיני), עדיין רוב הזמן עסקנו ברחמים עצמיים. בני ישראל הגיעו בסוף לארץ המובטחת, רק כי היו גם כאלו שלא הפסיקו להאמין לרגע.
סביב נבחרת ישראל קורה דבר מאוד משונה בשנים האחרונות. בעוד הנתונים מצביעים על כך שישנה התקדמות מסויימת לעבר טורניר גדול, התחושה בעם היא, שהמונדיאל והיורו רק מתרחקים ככל שהזמן עובר.
במוקדמות המונדיאל של 1994 ישראל השתתפה לראשונה כמדינה ביבשת אירופה. בטורניר ההוא ישראל ניצחה בחוץ 2:3 את צרפת, במשחק שעד היום נחשב אולי לגדול בתולדותינו, אבל סיימה במקום השישי והאחרון בבית. הנבחרת אז היתה מורכבת כמעט רק משחקני ליגה, שבעיקר התרגשו מהמעמד של לשחק נגד כוכבים גדולים מאירופה.
|
ריצ´רד נילסן. כרגיל, הנבחרת עושה צעד ימינה ואז צעד שמאלה (אמיר לוי) |
|
מאז פיטוריו של שלמה שרף בשנת 2000, עברו בנבחרת שלושה מאמנים, שכל אחד הציג דרך שונה לחלוטין מקודמו. הביאו את ריצ'ארד נילסן. מאמן זר, סוג של עגל זהב, שמיד עם הגעתו הכריז שהעתיד של הכדורגל נמצא בכדורים ארוכים, חלוצים חזקים ומשחק פיזי כמו בסקנדינביה, והוא בהחלט ראוי לתואר 'הפרשן הגרוע של העשור', אחרי שאפילו בנורווגיה, שבדיה, דנמרק ופינלנד כבר שינו גישה.
אחרי נילסן קיבלנו את אברהם, מאמן ליגה טיפוסי עם הרבה אוייבים מבפנים, שמינויו לא זכה לתמיכה מקיר לקיר. גרנט יצר נבחרת חזקה הגנתית ומנטאלית, שהיתה ההיפך הגמור מזו שהיתה לשלמה שרף, שהוא במקרה או לא, גם יריבו הגדול ביותר.
|
גרנט. בשבילנו הוא לא היה מספיק טוב, אז הביאו את יריבו הגדול במקומו (רויטרס) |
|
את גרנט לא ממש אהבו וכמובן, שוב שינו כיוון. דרור קשטן היה נחשב לטקטיקן הטוב ביותר באזור, איש עבודה יסודי ורציני, מאמן התקפי, שלא היה מוכן להחליף מילה עם המאמן שהוא בא במקומו, כמיטב המסורת. מיד אחרי ההפסד במשחק הראשון, לקרואטיה בבית 4:3, היה ברור ששוב עשינו משהו לא בסדר. 4 שנים אחר כך, הביאו לנו עוד מאמן זר, כזה שאפילו לא מדבר אנגלית, לואיס פרננדז. וואלה, איזה טוויסט. שוב שינוי כיוון.
אבל הבעיות של הכדורגל לא מתחילות מההתאחדות לכדורגל, אלא דווקא מתוך העם, שההתאחדות היא רק בבואה שלו. הקלות הבלתי נסבלת, בה אנחנו עוברים מביטחון מלא שאנחנו בטוח עולים, למסקנה נחרצת שגם עוד 40 שנים לא נעפיל לשום טורניר, כנראה מסבירה למה לוקח לנו כל כך הרבה זמן. למעשה אנחנו כבר רואים את מעבר הגבול בטאבה באופק, אבל חושבים שאנחנו מתקרבים בחזרה למצרים.
|
בניון ואוואט. לא מתרגשים ממפגשים עם כוכבים של נבחרת אחרות (אלעד ירקון) |
|
לקראת סיום הקמפיין האחרון, ישראל אירחה את לטביה, במצב שבו עוד היה לנו סיכוי תיאורטי, לא בלתי סביר לחלוטין, להעפיל למונדיאל בדרום אפריקה, אבל האצטדיון היה כמעט ריק לגמרי, זו גם היתה הסיבה העיקרית להפסד המביך, השני שלנו בבית בעשור כולו. אם משחק כזה היה בכל מדינה אחרת באירופה, כנראה שהיינו רואים אצטדיון מלא באוהדים תומכים.
40 שנים בני ישראל הלכו במדבר והאמת היא, שכנראה הם היו יכולים לעשות את זה גם ב-20. אנחנו לא עם כל כך מבריק, גם בכל מה שנוגע לכדורגל, ורק אחרי פעם אחת שבה נצליח לעלות, פתאום נבין עד כמה זה אפשרי וכמה היינו קרובים בכל הטורנירים האחרונים. אז גם אם זה ייקח עוד 60 שנים, רק האמונה תביא אותנו לטורניר גדול, בלעדיה - נמצא את עצמנו עמוק במדבר, באותו מקום שבו התחלנו לצעוד לפני 40 שנים.
הכתוב הינו טור דעה