מחוץ לכח המשיכה

אומרים שאלי גוטמן בכה כשנפרד מביברס נאתכו, בדרכו לקאזאן. גוטמן צריך לבוא בטענות להנהלה של הפועל ת"א, שנרדמה בשמירה. לא יכול להיות, שבמאני-טיים של העונה, כשכל משחק עכשיו יכול להכריע, מוותרת קבוצה על שחקן מפתח שלה, אחד משני מבשלי השערים המובילים, שחקן שגדל בקבוצה, שהלב והנשמה שלו היו ועודם נטועים בה עמוק.

אבל הסיפור הוא לא רק נאתכו, והדמעות הן לא רק של גוטמן. בשנת 2010, הכדורגל הישראלי הוא לא יותר מברירת מחדל עבור השחקנים. גם לקבוצות הגדולות, קשה לעצור את תשוקתם של שחקניה, הכוכבים אבל לא רק הם, לארוז מזוודה ולנסוע לחו"ל, גם אם מדובר בליגות משעממות (בלגיה), אפורות ונטולות כיף (רוסיה) או בקבוצות מרדימות (ברמינגהאם) שמצליחות לפתות את כוכבינו בקלות.

זה לא רק הכסף. זאת לא רק האפשרות להרוויח שם יותר. זו גם העובדה שלליגה הישראלית יש אפס כוח משיכה כלפי שחקניה. ישיבה ממושכת על ספסל בקבוצת תחתית באירופה, נחשבת בעיני כל שחקן אטרקטיבית יותר מהאפשרות להיות כוכב נוצץ, מבקיע, מרוויח ומשפיע בקבוצות הצמרת שלנו. ההרגשה היא שכל מי שמצליח להתרומם כאן לרגע מעבר לבינוניות, מתייחס לליגה הישראלית כאל תחנת מעבר בדרך לגנק, גנט, קאזאן או ברמינגהאם סיטי.

נאתכו. גוטמן צריך לבוא בטענות להנהלה, שנרדמה בשמירה (רועי גלדסטון)

מדי שבוע אורבים הסקאוטים ביציעים. לצידם, הסוכנים שמבטיחים לקליינטים שלהם חילוץ מהיר מהעונש הקרוי הליגה הישראלית. מותר לנו להיעלב. ליאור רפאלוב באמת יעדיף את אומוניה ניקוסיה על פני מכבי חיפה? איתי שכטר ילך למות משעמום בברמינגהאם במקום להמשיך להטריף וליהנות בבלומפילד? מותר לנו להיעלב, אבל אנחנו חייבים להודות שמגיע לנו.

צריך להודות: הליגה הישראלית לא מעניינת את הקהל שנעדר מהיציעים, לא את הצופים שמזפזפים בטלוויזיה ומסתבר שגם לא את מיטב שחקניה. במוקדם או במאוחר ילכו כולם לחו"ל, ואנחנו נשב לנו ביציעים בחושך, נתגעגע לארבייטמן ולנאתכו, לתמוז ולוורמוט. כנראה שהכישרון שלהם גדול על הליגה המצחיקה שסידרו לנו כאן לוזון וחבריו.

אבי לוזון ושטרן חלובה. סידרו לנו ליגה מצחיקה (אמיר לוי)

אחרי שכולם ילכו, ונישאר רק עם שחקנים שאף אחד לא רוצה אותם בחו"ל, אולי אפילו אחי נצרת המגוחכת תוכל להשתלב באמת בליגת העל. ליגה על חושית המרחפת לה בכבדות מחוץ לכח המשיכה.