לוזרים חסרי תקנה

בימים אלו במיוחד, המורל הישראלי זקוק היה לדחיפה רצינית. ניצחון ישראלי שהיה מקרב אותנו לפסטיבל הפלייאוף, אמור היה להיות הדבר הכי טוב בזמנים האלה. אבל מי אנחנו, אוהדים למודי אכזבות, שנבקש מנבחרת ישראל להגיע במאני טיים למשחק ולקחת את כל הקופה?

נבחרת שרוצה להגיע ליורו לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד שלושה משחקי בית. נניח שמול בלגיה באמת לא היינו יכולים להוציא תיקו בשום מצב, אבל להפסיד לקפריסין ולוויילס ואחר כך לצפות שנעלה? מגוחך, לא ריאלי ומאכזב, כרגיל. מזל שהוצאנו שש נקודות מול אנדורה.

נבחרת ישראל. מי אנחנו שנבקש ממנה להגיע ברגע האמת? (רדאד ג´בארה)

ערן זהבי לא הגיע למשחק. האיש שהוכיח שהוא השחקן שלנו במאני טיים נעלם בדיוק כשחיפשנו אותו. הכניסה של תומר חמד ומאור מליקסון הייתה מאוחרת מדי וההגנה של מכבי תל אביב הייתה חלשה ולא איכותית. ניר ביטון הוא הדבר החיובי היחידי בנבחרת ואולי עכשיו נוכל לפחות לקוות שבעתיד הנבחרת תיבנה סביבו.

אז אנחנו, אוהדי הנבחרת הטיפוסיים, פראיירים מנוסים, נוכל לפחות להגיע בראש שקט למוקדמות מונדיאל 2018, כי משם בוודאות לא תגיע הישועה ולפחות לא נסיים את הטורניר בעוד מפח נפש.

יהיה הכרחי לנצל את מוקדמות הטורניר "האבוד" במטרה ולבנות שלד חדש של נבחרת שירוץ ואולי ימלא את ליבנו שוב בתקווה בעוד ארבע שנים. עד לכישלון הבא, או עד שנזכה להגיע לטורניר גדול.

הכתוב הינו טור דעה