א-לי-מות

"א-לי-מות / מרוב מלחמות אתה לא זוכר / מרוב קרבות אתה לא סופר / זה יצא משליטה וזה רק מתגבר" (שלום חנוך).

ניסו לרצוח אדם רק כי הוא אוהד קבוצה מסוימת. אין זה משנה אם מדובר באוהד קבוצה זו או אחרת, ניסו לרצוח אדם. לא תוך כדי מהומה, לא בעקבות התגרות ולא בעידנא דריתחא, כי אם במעשה מתוכנן ומשורטט לו הייתה מטרה אחת ויחידה.

פינטילי. "רוצים להנות מכדורגל" (אחמד מוררה)

כל אוהד כדורגל שפוקד את המגרשים עושה זאת ראשית מתוך אהבה. אהבה לקבוצתו, למשחק, לחוויה או לאווירה. השנאה ליריבה היא לעד חלק בלתי נפרד מהאהבה לקבוצה, אבל אף פעם לא לפניה או מעליה. אסור לשנאה להפוך לעיקר. אסור לתת לה להתפשט, לסמא עיניים ולהשכיח את הסיבה בגינה כולנו התכנסנו. אהבה.

אף תקיפה לא תגרום לי להפסיק לאהוב כדורגל, או להפסיק לאהוב את הקבוצה שלי. אבל אירועים שכאלה גורמים לי להרהר האם כל זה שווה את זה. האם כשאהיה אבא לבן או לבת ארצה לקחת אותם איתי למגרש כמו שאבי לקח אותי ואביו לקח אותו? אני מודה, שבימים כאלה אני כלל לא בטוח שהתשובה היא כן.

ספורט ממלא את חיי כמעט מיום הולדתי, ומבחינתי הוא מושתת על ערכים: תחרותיות, הישגיות, קבלת האחר וכבוד גם ליריב השנוא ביותר. נראה כאילו בכדורגל שלנו מעט שכחו את זה. אנחנו חייבים להסתכל לאחור ולשאול מה עשינו לא בסדר, איך אפשר לחזור לאותם ערכים ולשמור על השנאה כספורטיבית בלבד. כי תקיפת אוהד הפועל ת"א לא הייתה הבעיה, היא רק הסימפטו. ולצערנו אם לא יינקטו צעדים, המעגל לא יישבר.

אנחנו מדינה אלימה, בזאת אין ספק, לטוב ולרע. אבל בואו ננסה אנחנו האוהדים לשמור לפחות את הספורט כזירה אחרת, בה אוהד לא יפחד לחזור הביתה ממשחק, בה אב לא יחשוב פעמיים אם לקחת את ילדיו למגרש, ובה נוכל לשנוא את הקבוצה היריבה על המגרש וביציע, אך לא מעבר. הלוואי והתקיפה אמש תהיה האחרונה, הלוואי והפושעים יבואו על עונשם, והלוואי ויחזירו לנו את הכדורגל שאנחנו כל כך אוהבים.

"בני, אל תלך בדרך איתם / מנע רגליך מנתיבתם / כי רגליהם לרע ירוצו / וימהרו לשפוך דם!"

הכתוב הינו טור דעה