מכבי תל אביב של חודש מרץ היא כנראה הקבוצה הטובה באירופה. מאז הניצחון על פנרבחצ’ה בבית, או יותר נכון מאז ההפסד בחוץ למונאקו, עודד קטש עשה סוויץ’ בקבוצה שלו והוא הצליח להביא אותה לפיק שלה בדיוק מתי שהייתה צריכה – בחודש מרץ.
אלמלא ההפסד בגמר הגביע להפועל ירושלים, האוהדים היו אומרים שזאת עונה מושלמת. אולי יש מחסור בדומיננטיות בליגה, אבל מקום ראשון בסיום הסיבוב השני בליגה + מרחק עלייה לפלייאוף היורוליג + הגעה לגמר גביע זה תסריט שהרבה אוהדים היו חותמים עליו, במיוחד אחרי התקופה הרעה שהייתה לפני כן.
אם בעונה שעברה ההגעה לפלייאוף הייתה בעיקר בזכות ולדימיר פוטין, השנה זה הגיע לחלוטין בזכות השחקנים בצהוב. היא צריכה רק שני ניצחונות כדי להבטיח כמעט סופית את העלייה, כאשר בתסריט קיצוני גם ניצחון אחד יספיק.
עודד קטש בתדרוך לשחקניו (איציק בלניצקי)ווייד בולדווין המשיך את התקופה הנהדרת שלו והפך משחקן שאתה לא רוצה אצלו את הכדור בידיים בפברואר לזה שאתה רוצה שתמיד יהיה על המגרש במרץ. לורנזו בראון חזר מהפציעה וראה את הפריחה של חברו לקו האחורי, אז הוא נתן לו את החופש לעשות כרצונו והתחיל להיות האיש שלוקח על עצמו כשאף אחד לא מצליח.
ההכנסה של ג’ייק כהן במקומו של סולימאן בריימו לרוטציה עשתה את אחד השינויים היותר גדולים של העונה. מי שקיבל את המושכות בהיעדרו של אלכס פוית’רס ואיבד אותם בחודש ינואר עם הגעתו של הפורוורד/סנטר, חזר לקבל הזדמנות מול פנרבחצ’ה כחלק מהרכב שלושת הגבוהים של קטש והחזיר בגדול. האיום שלו לשלוש, יחד עם הגובה שלו בתוך הצבע בהגנה לצד רומן סורקין או ג’וש ניבו, יוצרים מעין מעטה פחד עבור הגארדים היריבים, שזורקים יותר מבחוץ וגם מחטיאים יותר מבחוץ.
ג'ייק כהן עם הכדור. הביא את השינוי (איציק בלניצקי)דווקא בונזי קולסון חווה סוג של נסיגה ביכולת, אבל הוא עדיין הברומטר של מכבי תל אביב. איתו הקבוצה לרוב טובה והוא יכול לשחק בשתי עמדות הפורוורד, כאשר בלעדיו הקבוצה יחסית מתקשה הגנתית ולא מצליחה לייצר עצירות. ג’ון דיברתולומיאו חזר להזכיר את ימיו הגדולים בהיכל וגם ג’רל מרטין מצא את הדרך לתרום שוב בשני צידי המגרש.
אבל השינוי המרכזי, וכנראה הכי גדול של העונה, הוא ניבו. מאז אותו משחק מול מונאקו, בו הצליח לשלוט בריבאונד, הסנטר החל לקבל יותר כדורים ולהיות הרבה יותר יעיל מתחת לצבע, הן בהגנה והן בהתקפה. את המשחק נגד באסקוניה הוא סיים עם 15 נקודות ו-14 ריבאונדים, כאשר שישה מהם באו בהתקפה. רק שני שחקנים ב-NBA סיימו עם שורה סטטיסטית זהה לזאת העונה ושניהם עשו את זה ביותר דקות.
ג'וש ניבו בטירוף. נראה כמו שציפו שייראה בתחילת העונה (לילך וויס-רוזנברג)אחרי חודש שכמעט לא קיבל כדורים בזמן שבראון היה פצוע, הכושר הטוב של השאר השחקנים גרם להגנות לצאת החוצה ולאפשר לרכזים לשחק יותר עם ניבו, שעושה עבודה טובה בזכות האתלטיות שלו מתחת לסלים. גם בהגנה קטש עשה התאמות והתחיל לשחק סוג של בוקס אנד וואן – הרכז מקבל שמירה אישית וצמודה, בעוד הם מאפשרים לכל השאר לנסות ולקחת את המשחק על עצמם.
מול פנרבחצ’ה זה היה ניק קלאת’ס ששותק, מול אנדולו זה היה שיין לארקין או ואסילייה מיצ’יץ’ ומול באסקוניה זה היה דריוס תומפסון. בכל פעם מישהו אחר נצמד אליו (אפילו ג’רל מרטין היה חלק מזה) וניסה לשתק אותו, כאשר הם יודעים שבארבע על ארבע קל יותר למכבי לשמור, במיוחד אם הכדור הולך לצבע ושם מחכים שני גבוהים שמקשים על כל זריקה מתחת לסל.
ג'רל מרטין שומר על קסיוס ווינסטון. השתפר גם בהגנה (רדאד ג'בארה)חוץ מריאל מדריד, כל יריבה שמכבי תל אביב תקבל היא אחת שאפשר לעבור. האיום הפסיכולוגי מהבלאנקוס גדול מדי בשביל להתגבר עליו לשלושה משחקים, אבל מול ברצלונה שנוהגת להיחנק ברגעי האמת, אולימפיאקוס שכבר הפסידה בהיכל ומונאקו בעלת מצבי הרוח הקיצוניים יש סיכוי לגנוב ניצחון חוץ, להשלים את המשימה בבית ולהתחיל לחשוב על הטיסה לקובנה.
הכתוב הינו טור דעה.