היה קשה "להרוג" את שחקני מכבי כשהייתי צריך

ג'ורדי קרויף בטור אישי ל-ONE: לא נכנסתי בשחקנים שהביאו אותי להצלחה. בסין כשצריך היה לקבל החלטה קשה - לקחתי אותה. וגם: סיכום מאבק ההישרדות

השבוע הסתיימה חצי העונה הראשונה שלי בליגה הסינית, וכעת זה זמן טוב לסכם את החוויה מהליגה החדשה אליה הגעתי עם כל הצוות שלי ממכבי תל אביב. אני חושב שהמצב היה ברור מאוד מהרגע בו קיבלנו את ההצעה להגיע ולאמן את הקבוצה. ראינו שצ'ונגצ'ינג ליפאן פתחו טוב במשחקיה הראשונים ואז הם לקחו חמש נקודות מ-27, הם הידרדרו מאוד באופן פתאומי, המאמן הפורטוגלי פאולו בנטו עזב, המאמן המקומי שהיה בכמה משחקים אחריו עזב גם כן, כך שקודם כל היינו צריכים לנתח את הסיכון ואיזו משימה לפנינו - אפשרית או לא.

ביום שבאנו הקבוצה הייתה בעמדת ירידה, אבל מאוד קרובה מבחינת נקודות לקבוצות שמעליה, אז החלטנו ללכת על זה כי הרגשנו שאם הקבוצה הצליחה לפתוח את העונה כל כך טוב, כנראה שיש את הפוטנציאל לחזור ולהביא נקודות. להגיע למקום חדש כמו סין זה לא דבר קל, היה לנו יתרון אחד וזה שכל חברי הצוות כבר עבדו כמה שנים מחוץ למדינות שלהן - כך שלא הייתה לנו שום בעיות של התאקלמות. פשוט באנו והתחלנו לעבוד. החלטנו מהרגע הראשון שלא נגיע כדי לנסות לשנות דברים, אלא להתאים את עצמנו לסין ולא לצפות מהם להתאים את עצמם אלינו.

המשימה הראשונה הייתה מבחינתי מאוד ברורה - יש 14 משחקים עד לסיום, והבעיה היא שאנחנו סופגים הרבה שערים. אז קודם כל, לייצר סדר וארגון בקבוצה כדי שנספוג פחות שערים. ההחלטה שקיבלנו הייתה שמעכשיו נשחק כמה שיותר רחוק מהאזור ההגנתי שלנו - משמע להתקיף כמה שיותר. כשאתה עושה את זה, סביר להניח שפחות יגיעו לאזור ההגנתי שלך. באנו בגישה של לתקוף ולתקוף ולתקוף, וככה החלטנו להילחם במומנטום של ההפסדים.

בחמשת המשחקים הראשונים, היו לנו ארבעה מפגשים נגד הקבוצות חזקות של סין, שם יש רמה מדהימה מבחינת הזרים, אך המוזר הוא שהשגנו ביטחון והקבוצה התחילה להאמין בעצמה דרך המשחקים האלה וההפסדים האלה. זה משהו שקשה מאוד להסביר. במקום להיות מובסים, נתנו קרבות טובים ובכמעט כל המשחקים, הפסדנו בהפרש של שער אחד. כתוצאה מכך, השחקנים הרגישו שהיינו יכולים לקחת נקודות, ושם הקבוצה התחילה להאמין בעצמה. ואז כאשר באנו מול היריבות ברמה שלנו, התחלנו לנצח משחקים.

רצינו לעשות כמה שיותר "בלאגן" בליגה כדי שיהיו כמה שיותר קבוצות שנלחמות איתנו, על מנת להגביר את הסיכויים שלנו לשרוד. בסופו של דבר, עבורי, המשחק שבו ניצחנו את אברגרנדה בבית שם אותנו בעמדה טובה, זה הפך את המשחק האחרון של העונה לפחות רלוונטי. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו הולכים לעשות את זה ולהישאר בליגה.

אחד האתגרים הגדולים ביותר היה כמובן אתגר השפה. היה קושי רב כי היינו צריכים לעבוד עם 3-4 מתורגמנים על המגרש. אנגלית בסיסית כמעט ולא הייתה קיימת. היו ארבעה ברזילאים, אז איתם הצלחנו לתקשר קצת יותר. אך מול שאר השחקנים, העבודה הייתה רק דרך מתורגמנים. הטריק הוא לא לעשות פגישות של 30 דקות ו-30 דקות של מתורגמן שמסביר כי אז רק שעה מדברים והשחקנים יוצאים מאיזון.

ניסינו להעביר את המסרים שלנו דרך אמצעים ויזואליים, קליפים ואנימציות, כדי להסביר מה אנחנו רוצים לעשות. הלכנו על מסרים פשוטים כי כשאתה מדבר יותר מדי בשפה לא שלך, הרבה הולך לאיבוד בתרגום. התאמנו על שתי שיטות שונות, הלכנו על טקטיקה ברורה, והתגובה של הסגל הייתה טובה מאוד. השחקנים נלחמו, הם הבינו שהם חייבים לרוץ יותר מכל יריבה, ושרק דרך עבודה קשה נשרוד.

המפגש עם הכדורגל הסיני ממקור ראשון הצליח להפתיע אותי לחיוב. האצטדיונים, הארגון, העובדה שיש בליגה הזאת VAR, הנסיעות היו מאוד טובות, המלונות מאוד טובים, הארגון סביב הכדורגל באופן כללי זה משהו שמאוד אהבתי והופתעתי ממנו לחיוב. רמת הזרים היא אדירה. יש לפחות 10 שחקנים שמקומם בקלות באחת משלוש הליגות הטובות בעולם, ובקבוצות הגדולות של הליגות האלה. המאמנים גם הפתיעו אותי, הרבה מאמנים זרים שהוסיפו דברים והצליחו להוביל לשיפור בדרכם.

מבחינת השחקנים המקומיים, זה תהליך שלם. כל חינוך הכדורגל והלמידה הוא שונה, כעת הממשלה וההתאחדות עושות דברים כדי לשפר מגיל אקדמי. הם הבינו שהם חייבים לשפר הרבה דברים מגיל ילדים והרבה משאבים מושקעים בכך. יש כמה קבוצות בסין שהן ממש טובות, ונכון, אני מכיר את שיש לפעמים שערים שנראים מוזר אבל זה קורה כי מתרחש באותו הרגע רצף של טעויות וגם צריך להבין את הפערים הגדולים שנוצרים, ואני אסביר.

יש הרבה מעברים תוך כדי העונה ויש הרבה שינויים בין הקבוצות, יש הרבה שטח פתוח. בקיץ באמת ממש קשה לשחק, לחות מטורפת, לפעמים אתה מרגיש את חוסר האנרגיה. פשוט קשה מאוד לנשום. בקיץ היו כמעט 40 מעלות ולכן זה הפך חלק מהמשחקים לקשים ברמה מאוד גבוהה וגם זה מגביר את הסיכוי לטעויות. יש גם את עניין השחקנים הזרים. בשל המגבלות, הזרים שמצורפים מגיעים בקישור ובהתקפה. לא הרבה קבוצות מחזיקות שחקני הגנה זרים. רוב החלוצים הם שחקנים זרים, שבאו מהליגות הגדולות ביותר ולכן שם תמיד יש רמה מאוד מאוד גבוהה, נגד הגנה מקומית שהיא עדיין לא ברמה הזו ולכן זה יוצר את מה שמדברים עליו.

מבחינת אורח החיים בסין, חייתי שלושה חודשים במלון, בחדר טוב, חמש דקות הליכה ממתחם האימונים, וקצת קרוב למרכז העיר. הרוטינה הייתה להתאמן ב-15:30, אז היינו מגיעים למועדון בסביבות 11:00 כדי להתחיל להכין את האימון ולשבת קודם כל אנשי הצוות המקצועי. לאחר האימון, ארוחה במתחם עם כולם, וב-19:00 מסתיים היום וחוזרים למלון. היו לנו 14 משחקים בפרק זמן מאוד קצר ולכן עבדנו בלי הפסקה. החיים שלי היו "קלים" כי כל מי שעבד איתי במכבי, הגיע איתי. היו הרבה שינויים מבחינת ארגון המועדון ומהרגע הראשון כולם דחפו לאותו המקום, של להצליח ולהישאר בליגה, וזה הופך את הכל ליותר נוח.

עכשיו כבר מסתכלים על המטרות לעונה הבאה וקודם כל צריך לראות מה קורה כי המועדון רוצה לעשות צעד קדימה ולא לפלרטט עם הישארות שוב. אנחנו לא קבוצה צעירה, אנחנו אחת הקבוצות היותר ותיקות בליגה, ולכן צריך לעשות שינויים כדי להפוך לטובים יותר ולצעירים יותר. נראה איך זה קורה, כי השוק המקומי מאוד מאוד יקר ואנחנו לא אחד המועדונים שיכול להחתים בגדול. לא נשלם בצורה משוגעת על הזרים, גם לא על המקומיים, אבל אני חייב להגיד שהמועדון שבו אני עובד נמצא בבעלות של ארגון שיש לו כמה קבוצות באירופה. יש להם רשת סקאוטינג אישית, שהיא טובה מאוד, כל הזרים פה היו ברזילאים אבל פועלים, כישרוניים, לוחמים. מהאספקט הזה המועדון בידיים טובות. הכיוון של הקבוצה שלנו הוא השוק של הברזילאים, אין ספק.

ברור שלאחר עוד חצי עונה כמאמן, תעלה השאלה האם הכיוון להמשך הקריירה שלי הוא להישאר מאמן. את האמת, אני לא בטוח שזו הדרך שלי לכל הקריירה אבל זו כן הדרך שלי לעכשיו. אני פשוט רואה את זה כמטען לשאר החיים. ככל שאתה צובר ניסיון משני הצדדים, זה רק עוזר כי אז אתה יכול לחשוב בשני הכיוונים. כמנהל מקצועי המחשבה היא לרוב לא קצרת טווח אלא בינונית-ארוכה, וכמאמן אתה חייב לחשוב על טווח קצר כי אם תפסיד חמישה משחקים אתה בחוץ. אני נהנה מאוד מהתפקיד של המאמן. ברור שלא קל להיות בסיטואציה של מאבקי ירידה, אבל נשארנו, וזה נתן תחושה מאוד טובה שמחקה את כל הרגעים הרעים.

אם מסתכלים על חצי העונה הזאת כמאמן, בהשוואה לעונה השלמה שלי כמאמן מכבי, אז מה שחשבתי שיהיה יתרון עבורי, העובדה שאני נמצא טווח ארוך במערכת, התברר שטעיתי. בראש ישבה לי הפעם הראשונה שירדתי לקווים כמאמן ל-9 משחקים והיו לנו תוצאות טובות, חשבתי שאם אהיה מאמן כבר מחודש יוני, זה רק יילך וישתפר. והאמת שלא. בסין לשם השוואה, לא היה לי קשר לאף שחקן, ואם הייתי צריך לקחת לקבל החלטה קשה - קיבלתי אותה.

במכבי השחקנים היו נאמנים לי ונאמנים למועדון במשך המון שנים, וכמאמן אתה צריך פתאום "להרוג אותם", ולהיות קשה איתם, וזה היה קשה עבורי ולא הצלחתי לעשות את זה. בדיעבד, הייתי צריך להישאר כמאמן אחרי תשעת משחקים כמאמן זמני ולא לחזור להיות מנהל טכני. לא היה צריך לעשות את כל השינויים האלה. או, פשוט להימנע מהמעבר לעמדת המאמן במכבי מלכתחילה.

המועדון הגיע ממצב של לא לזכות בתארים עשור, לכך שפתאום מקום שני זה מאכזב, או לא לעלות משלב בתים אירופי – מאכזב. מכבי ת"א צמחה מאוד, בתוך הצמיחה הזאת, יש שחקנים שהם אחראים לדבר הזה והם גם פיתחו אותי, הם עזרו לי לקבל מחמאות על העבודה שלי, אז בסופו של יום היה לי קשה לבוא פתאום מפוזיציה שבה אני צריך ל"הרוג אותם".

כל העונה שלי כמאמן במכבי הייתה מאוד קשה לי. בלי פגרה אמיתית, פציעות בצורה קיצונית שנבעו מכך ששיחקנו כמה שנים במשך 11 וחצי חודשים רצופים בכל עונה. זה היה מצב קשה מההתחלה. להפסיד בגביע לבני יהודה, מנטלית, ואז שוב צריך להופיע לאימונים - זה פשוט לא יצא מהראש שלנו. לא התחלנו נקי וזה נגרר. אבל, בסופו של יום, זה הכדורגל ומכל דבר כזה לומדים ומתפתחים.