וינטרוב כמשל לספורט הישראלי

הניצחון ההירואי של אמיר וינטרוב חשוב מאוד במאבק של נבחרת ישראל על ההישארות בבית העליון של גביע דייויס. אך המשמעות של הניצחון ועוד יותר הדרך בה הוא הושג, היא הרבה יותר גדולה. ספורטאים ישראלים יכולים להציג מלחמה, רצון, מוטיבציה והרבה לב, גם שהיכולת לא מי יודע מה וכשהם משחקים עם הגב אל הקיר.

אני מקווה מאוד ששחקני נבחרת ישראל בכדורגל ובכדורסל צפו במשחק של אמיר משום שהוא העביר פה מסר מאוד חשוב לכל הספורט הישראלי. שמגיעים לייצג את נבחרת לאומית צריך להשאיר את הכל בצד, לעלות למגרש ולתת את הכל. וינטרוב לא היה רחוק מלהפסיד את המשחק וגם אם הוא הוא היה יורד מנוצח, זה לא היה משנה את העובדה שהוא נלחם על כל נקודה כאילו היא האחרונה בחייו והמשיך להאמין שאפשר לנצח.

המחבט מספר שתיים של ישראל ראה את דודי סלע מפסיד בצורה קלה לסטיב דארסיס, כשהוא לוקח רק חמישה משחקונים בכל המשחק. הבמה היייתה מוכנה לנפילה נוספת, במיוחד שמשטח החימר עליו שוחק המשחק נותן יתרון לבלגים ואינו חביב במיוחד על הישראלים שלנו.

סלע. שם את וינטרוב עם הגב לקיר (אתר גביע דייויס)

אך לא פייטר כמו אמיר וינטרוב יחפש תירוצים עוד לפני שהוא עולה למגרש. הטניסאי הישראלי שמדורג 184 בעולם, מסתובב בעולם לבדו בטורנירי צ'לנג'רים, במקומות שלא הייתם רוצים לבקר בהם ומוציא את המקסימום מכל משחק. כמובן שהוא עושה זאת ללא מאמן וללא סיוע כספי, לגמרי לבדו. לכן, כשהוא מגיע לגביע דייויס זאת תמיד חגיגה עבורו. ורואים על כל מהלך שלו על המגרש כמה חדוות משחק ואהבה לטניס יש בתוכו שמחכה להתפרץ.

אני מציע שאת קלטת המשחק של וינטרוב יעבירו בין כל קבוצות הספורט בישראל ויראו לספורטאים, בעיקר צעירים, שנחישות, לחימה ללא פשרות ואמונה שכל דבר אפשרי, באים לפני יכולת ואין להם יום רע. משחק גב היד של אמיר נהדר, אך ידע לאורך המשחק עליות ומורדות, אבל מה שהשאיר אותו לאורך כל הדרך במשחק היא העובדה שהוא באמת האמין שאפשר להפוך את התוצאה ולהחזיר את ישראל לתמונת ההתמודדות מול בלגיה.

וינטרוב חוגג (יניב גונן)

וינטרוב לא מוכשר יותר מעומרי כספי, וגם לא מביברס נאתכו אבל הוא מבין את החשיבות של לבישת החולצה הלאומית. הוא מבין שכאשר עולים למגרש נותנים את הכל על מנת להשיג את המטרה. שלספורטאי יש יום רע, הכי קל לו לוותר ולהגיד טוב לא הולך לי, אבל ברגעים שלוינטרוב קצת קשה, הוא חוזר לפעולות הבסיסיות ולאט לאט מחזיר לעצמו את הביטחון ביכולת שלו.  

לפני פחות משבוע ראינו את נבחרות הכדורסל והכדורגל שלנו משחקות בצורה נרפית בלי חדוות משחק ובלי לחימה והתוצאות היו בהתאם. אם הנבחרות היו משחקות עם אותה מוטיבציה ורצון אולי היום היינו יושבים ומחשבים את הסיכויים שלנו לעלות למונדיאל וכמה רחוק אנחנו יכולים להגיע ביורובאסקט, במקום לבכות על כך שהספורט שלנו הולך אחורה.

הכתוב הינו טור דעה