אוסקר, תודה!

"שלוש, שתיים, אחת... אוסקר!", צעקנו ביחד מהיציע, דקות לאחר שריקת הסיום, מקווים שהוא יפנה את המבט. עמדנו שם, אני (24), חברי ליציע (33) והילד שלו (10), וניסינו למשוך את תשומת לבו של המאמן הספרדי, רוצים לומר תודה על עונה נפלאה. אוסקר, באותו הזמן, עמד מרחק של כ-50 מטרים מאיתנו, במרכז כר הדשא, ודיבר עם פטריסיו סייג לקראת השיחה שיערוך עם השחקנים. לא חשבנו באותו הרגע שלמול עינינו מתגבשת שיחת הפרידה.

"יאללה, שוב", הפצרתי בשניים שלצדי. ניסינו, הוא לא שמע. גם הניסיון השלישי כשל. האצטדיון הלך והתרוקן לאחר ההפסד לבני יהודה, מאות ספורות של אנשים עוד נותרו ביציעים, והתחלנו לעשות את דרכנו לכיוון היציאה. "בוא ננסה שוב", ביקש ממני פתאום הילד בן ה-10. "ננסה מה?", שאלתי אותו. "שוב לקרוא לאוסקר, בוא ננסה עוד פעם אחת". ניסינו. אוסקר הפנה את המבט. מחאנו לעברו כפיים, אמרנו תודה, תודה אחרונה, וזכינו למחיאות כפיים ותודה בחזרה.

אוסקר אומר תודה. התודה מגיעה לך (יוסי ציפקיס)

יהיו שיאמרו שזו לא חכמה לקחת "קבוצה של 100 מיליון" ולזכות איתה באליפות. השנים האחרונות במכבי ת"א מלמדות שזה לא פשוט כמו שזה נראה, שכן שחקן שנקנה במיליון דולר לא הופך אותו לשחקן ששווה מיליון דולר. כסף הוא בהחלט גורם משמעותי בכדורגל של היום, אבל צריך גם לדעת איך להשתמש בו. ואוסקר ידע.

איך שלא מסתכלים על זה או הופכים את זה, למכבי ת"א העונה לא היה סגל שגדול על הליגה בפער של 13 נקודות ומעלה. או כמו שאמר ג'ורדי בראיון לאחרונה, "זכינו באליפות כי יש לנו את הקבוצה הכי טובה, לא את השחקנים הכי טובים". וזו בדיוק הגדולה של אוסקר.

הקבוצה הכי טובה חוגגת אליפות (יניב גונן)

נכון, אניימה שוער גדול גם בלי אוסקר, וזהבי היה קילר עוד בהפועל ופריצה גדול על הליגה. אלא שתחת אוסקר גארסיה, הפך איתן טיבי לבלם הטוב ביותר בכדורגל הישראלי. הוא הגיע אמנם לנבחרת עוד כששיחק בק"ש, אלא ששם חסארמה ושיר צדק קיבלו לא מעט קרדיט על פניו. היום, תוהים בתקשורת "מי יפתח ליד טיבי בנבחרת". תחת גארסיה, שרן ייני, שחקן כדורגל עיקש ונחוש, אך לא מהכשרוניים שבילדינו, הפך לאחד השחקנים המוערכים ביותר במדינה, שחקן נבחרת ישראל וכזה שנבחר ע"י כלי תקשורת רבים ל-11 של העונה.

תחת אוסקר, יואב זיו נתן את העונה הטובה ביותר שלו בקריית שלום. מהראן ראדי, שהיה ידוע כשחקן עם פוטנציאל, אך דשדש בבני יהודה וכיכב בבני סכנין, נעשה השחקן החשוב ביותר במערך של קבוצה אלופה, המנוע שלה, תחת שרביטו של הספרדי. אלירן עטר, שהיו שטענו שהאופי הבעייתי שלו פגע בחדר ההלבשה בעונה שעברה ושיש לוותר עליו ביחד עם יצחקי, נתן את עונת חייו תחת אוסקר. ולא הזכרנו את ההתקדמות של לוגסי, מיכה ודאבור.

עטר עם גארסיה. השרביט של המאמן עשה קסמים (חגי ניזרי)

לא מדובר ביד המקרה. אותם שחקנים, חלקם כישרוניים יותר וחלקם פחות, לא הגיעו לשיאם כי הכל התחבר, איך שהוא, לפתע. היה שם מי שהכווין אותם, לימד אותם, נתן להם את הביטחון. לא במקרה הפכה מכבי ת"א למכונה שממעטת לאבד נקודות, שמבצעת מהפכים נהדרים, שלוקחת אליפות בריצה. אפילו המבקרים, שטענו כי היא משעממת או לא מלהיבה מספיק, תיארו אותה כ-"קבוצה הכי מאומנת".

ואוסקר גם עשה טעויות. המערך הנסוג בדרבי הראשון, ההרכב החסר מול בית"ר בגביע. אלא שבעונתו הראשונה כמאמן בוגרים, הוא ידע גם לתקן. ה-0:4 בדרבי וה-0:5 מול בית"ר בליגה יעידו על כך. ואולי הדבר החשוב ביותר שעשה אוסקר הוא היותו חלק מהתהליך שהפריך את הטענה ש-"זרים לא יכולים להצליח בישראל".

אבל האמת היא שמעבר לעובדה שהספרדי הצליח מבחינה מקצועית במכבי ת"א, הוא הצליח לרגש (את אוהדי מכבי, כמובן). לראות אדם שמשדר ביום-יום סוג של ניחוחות וקרירות, מתראיין בצורה לקונית ומשרה אווירה נון-שאלנטית – מתפרץ מהתרגשות על הקווים בכל שער, היה אחד הדברים הבלתי נשכחים בעונה הזו, שהיתה מלאה ברגעים יוצאי דופן. וזו הסיבה שאני חייב תודה לילד בן 10, שלמרות גילו הצעיר, הבין גם הוא שמדובר במקרה מיוחד, והתעקש לנסות עוד פעם אחת. וזה בסוף קרה.

שלוש, שתיים, אחת... תודה, אוסקר.

הכתוב הינו טור דעה