הפנטזיסטים יביאו את הגביע

אוהדי הכדורגל בישראל חוו הכל העונה, הכל מלבד כדורגל איכותי. והנה, חודשיים לפני שנפתחת העונה החדשה, כולנו תקווה שהרע מאחורינו והעתיד יביא איתו לא רק אצטדיונים חדשים שעושים טוב על הנשמה ומזכירים את אירופה, אלא גם איכות על הדשא ושתרבות הספורט והכדורגל תחלחל עם משפחות שמגיעות לאצטדיונים ויוצאות עם חיוך. לפעמים חלומות מתגשמים.

רגע לפני הפנטזיה שלי, מגיע אלינו האירוע הנוצץ והמרגש של השנה, כדי לתת לנו פיצוי על העונה האחרונה. שלושה שבועות של ריגוש אדיר במהלכם 16 נבחרות יעשו הכל כדי לגרום לעם שלהן להיות גאה ומאושר. גם הפעם יביא היורו קרבות מרתקים, בעיקר ברמה הטקטית, אך אותנו, אוהדי הכדורגל, ירגשו הפנטזיסטים שברמות הצמודות והגבוהות עושים את ההבדל בתוצאה וחשוב לא פחות, בהנאה.

בכל העולם מנתחים ומהמרים על הנבחרות שירוצו עד הסוף. רוב הפרשנים והאוהדים חושבים שספרד וגרמניה הן הפייבוריטיות. אסור לשכוח שהפערים הצטמצמו מאוד ונבחרות מדרג שני, שלישי ורביעי מתקדמות ועושות חיים קשים לפייבוריטיות על הנייר. מיעוט הנבחרות בטורניר הופך את היורו למרתק במיוחד. כל תוצאה לא טובה בשלב המוקדם יכולה להשפיע על הגורל בהמשך. חלום היורו יכול להתרסק בגלל טעות אומללה, הדברים הקטנים הם אלו שמכריעים טורנירים ברמות הגבוהות.

יש הרבה סימני שאלה לפני כל טורניר. מי תהיה הסוס השחור? האם נבחרת מנוסה ומוכשרת כמו רוסיה יכולה ללכת עד הסוף? הרוסים הנהיגו קו של מאמנים הולנדים אחרי שחוס הידינק פינה את מקומו לדיק אדבוקאט. האם למארחת פולין, מעבר לביתיות ולשלושת כוכביה של הדאבליסטית הגרמנית בורוסיה דורטמונד, בראשות החלוץ הנפלא רוברט לבנדובסקי, יהיו היכולות לחזור לימי גז'גוז' לאטו?

לבנדובסקי עם דגל פולין. לאן הוא ייקח את הנבחרת שלו? (GettyImages)

אני חושב שבאף בית בטורניר אי אפשר לקבוע בוודאות את זהות שתי העולות. הבית המסקרן ביותר, בית המוות, יהיה עצוב לשתי נבחרות מצויינות ומזה חוששת גרמניה, אצלה שמונה שחקנים של באיירן מינכן עברו את טראומת גמר ליגת האלופות ויעשו הכל מבחינתם כדי להניף גביע באיחור של חודש וחצי. שחקן אחר שעבר את הטראומה משחק דווקא בנבחרת הולנד. אריאן רובן קיבל טורניר בהזמנה מבחינתו. אין במה טובה יותר מהיורו כדי לרסק את תדמית הלוזר (או לחלופין להעמיק אותה).

הכשרון הגדול שיש לחבריו, ווסלי סניידר, רפאל ואן דר וארט, קלאס-יאן הונטלאר ורובין ואן פרסי, תמיד הופך את הולנד למועמדת לזכייה. ואז נשארת פורטוגל של הכוכב כריסטיאנו רונאלדו שיהיה חייב עזרה מנאני, ראול מיירלש, ז'ואו מוטיניו, פפה, פאביו קואנטראו והוגו אלמיידה כדי למנוע חזרה מהירה הביתה ומחשבות על הנבחרת שלנו.

בית ג' נראה לכאורה נוח לספרדים, שיחסרו את קרלס פויול והערך המוסף שלו ואת דוד וייה. מדובר בשני שחקנים חשובים מאוד, אבל כשיש לך את חואן מאטה, דוד סילבה, צ'אבי, צ'אבי אלונסו, בוסקטס ואנדרס אינייסטה, יש לך קישור של נבחרת חלומות וחזרתו לכושר של פרננדו טורס נותנת הרבה בטחון לויסנטה דל בוסקה.

שחני ספרד חוגגים. כמה פעמים נראה תמונה כזו? (GettyImages)

ואיך תגיע איטליה אחרי השערורייה האחרונה? האיטלקים הוכיחו לנו ב-2006 שאפשר לעשות את זה עם זכייה בתואר העולמי. בגלל קשיחות מנטלית, משמעת טקטית וכשרון, חייבים לספור את האיטלקים. מי שחושב שקרואטיה ואירלנד יהיו רק מופע חימום עבור ספרד ואיטליה, טועה ומטעה.

הבית הקשה ביותר לחיזוי הוא בית ד'. אוקראינה המארחת תצמצם פערים בזכות הביתיות, שבדיה עם זלאטן איברהימוביץ', האנגלים בלי וויין רוני בפתיחה והצרפתים עם פרנק ריברי, סמיר נאסרי וקארים בנזמה, הופכים את הבית הזה למרתק במיוחד.

הנושא הטקטי יהיה מעניין מאוד. הרבה נבחרות משחקות במערך של 4-2-3-1. האם מאמן כלשהו ישלוף שפן טקטי ויפתיע את היריבות? ברוב המשחקים נראה מרכז שדה צפוף בניסיון לצאת מהר ולחשוף הגנות עם חיסרון מספרי, בעזרת ניצול מהירות ויכולת אישית בחלק הקדמי.

גארי קייהיל גומר את היורו לפני שהוא התחיל. הפציעות ישפיעו? (GettyImages)

שני פרמטרים חשובים ביותר בטורניר קצר ועמוס הם בריאות השחקנים והפן המנטלי. אנו עדים לכמות פציעות לא קטנה בתקופה האחרונה, כמעט בכל הנבחרות. הדבר נובע מעומס המשחקים המטורף שהשחקנים המובילים עוברים. השילוב בין הלחצים המנטליים (נפשיים) שהשחקנים ברמות האלו עוברים, בנוסף ללחצים הפיזיים, גורמים לגוף להיחלש ולהיות פגיע יותר.

לרפואת הספורט ולמדע יש משקל חשוב מאוד בהתאוששות השחקנים ובאפשרות לעמוד במאמץ הגדול. כאן יכול להיווצר יתרון מסוים לנבחרות שיהיו רעננות יותר ובריאות יותר, שידעו לשמור על בריאות השחקנים עד כמה שניתן.

כשיש כל-כך הרבה סימני שאלה, כל מה שנותר לנו זה להמתין עוד כמה ימים לשלושה שבועות של רגעים מיוחדים שיחקקו בזכרונו של כל אוהד כדורגל למשך שנים. נצטרך להתפלל שמשהו משם יידבק בנו ושבעוד שנתיים בריו דה ז'ניירו תהיה לכולנו צמרמורת כשנשמע את "התקווה".