לקחנו גביע למרות כוחות הבטחון

עמוק בסוף הערב שאלתי את עצמי אם אנחנו בעצם כמו נרקומנים. בכל פעם נשבעים לא לגעת בזה יותר ומיד כשמתרחש לו איזה משחק ב-"רמת גן סטדיום" אנחנו ממהרים אליו להסניפו עד כלות. אתמול היינו חמישה בדרך לגמר. אוטו אחד. ירוק אחד וארבעה אדומים.

ההתחלה הייתה פסטורלית. שש בערב. השמש מלטפת את הים. אוהדים צבעוניים בדרך. אפילו התנועה זרמה איתנו ולא גילתה סרבנות כלשהי. לא מזמן חזרנו מלונדון, ממחזורי סיום העונה במגרשים "זניחים" כמו האמירויות וסטמפורד ברידג'. כמה שכחנו שם את "עלילות רמת גן בדרכים".

מודיעין משובח מחברים, דיווח כי כל הכוחות נעים באבא הלל וכי אלה שדואגים לביטחון האוהדים סגרו את חניוני האצטדיון וקניון איילון והברדק חוגג. אז הבטחון היה בשיא, אבל גם התקף העצבים של הנהגים.

התחכמנו ובאנו משדרות רוקח לחניון גני התערוכה הענק. מיד בכניסה הזכירו לנו איזו שכונת מצוקה אנחנו. מעבר רכב לכיוון המימדיון (הכי קרוב למגרש) חסומה. אתה מסתכל שנייה, וכבר השוטר התורן צועק עליך שאתה משבש לו את האבטחה.

"שוטרים אילמים וחסרי יכולת" (שי לוי)

העובדה שישב עימנו בחור נכה קל שאינו מסוגל ללכת 700 מטר עד למגרש כמובן שלא ריגשה אף אחד מאלה שממונים על הסדר הציבורי. שאלנו שני קציני משטרה "למה חסום"? וקיבלנו תשובה מצוינת: "אלה ההוראות".

בתוך החניון היתה תנועה מרהיבה של כלי רכב שבאו למשחק, מתערבבים עם תנועה נגדית של כלי רכב שבאו לשוק האוכל שהיה במקום כמובן במקביל למשחק. הגברנו את המזגן כדי לקרר את העצבים. החנינו ומיהרנו לאצטדיון. הנכה מיד פתח פער משמעותי מאחורינו ולנו היה מספיק זמן להתפלל לאלוהים. גם שיביא גביע וגם כי צריך לחצות את גשר המכביה בדרך למגרש.

בשערים המערביים ראינו תופעת טבע: סדרנים שאין להם מושג, מקבלים הוראות ממאבטחים שאין להם מושג, שמסתכלים על שוטרים אילמים וחסרי יכולת. זאת כדי שכל באי שער 3 יוכלו להצטופף היטב, בלי יכולת תנועה, כעשרים דקות כדי שמישהו יגיד למישהו, לפתוח ולאפשר זרימת קהל לכיוון הרמפה שעולה לשער הכניסה. הללויה.

אוהדי מכבי חיפה באיצטדיון ר"ג (שי לוי)

הצפיפות גרמה כמובן לעצבים נוספים וגם לקריסת המחסום המשטרתי. איך אומרים אצלנו? בנס לא נפגעו ילדים ואוהדים שעמדו בסמוך. ובכל זאת, היה אולי צדיק אחד בסדום. שני צעירים לבושים בירוק-חיפה, גילו להפתעתם כי הכרטיסים שלהם הם בשער האדומים. הם עברו 6-7 סדרנים והסבירו שהם חוששים להכנס. אף אחד לא שמע אותם. עד שבא מיקי המאבטח שהבין את פוטנציאל הנפץ של שני ירוקים בתוך גוש אדום והכניס אותם לשער האולטראס של חיפה. אחד שמצליח לחשוב בכדורגל שלנו. נדיר.

בלילה מאוחר, שלושה חזרו לרכב. הנכה נשאר ליד האצטדיון ועלה על מונית הביתה פשוט לא היה מסוגל לצאת למסע כומתה נוסף. ואז קיבלנו צ'ופר. בשעה אחת עשרה בלילה עינינו צפו בהרבה אדומים מאושרים קצת ירוקים עצובים ומאות מכוניות תקועות בפקק ענק ביציאה מהחניון. למה?.

יניב קטן הגיע בשלום לאצטדיון למרות הפקקים (שי לוי)

כי רק שני מחסומי יציאה עובדים, כי שוב הסדרנים והשוטרים לא עושים כלום לטובת הסדר וגם כי מיד אחרי המחסום יש רמזור אדום, שלידו שוטר תפאורה שאינו מזרים כמובן את התנועה במקום הרמזור. על מה הם מקבלים משכורת?

רק 45 דקות לצאת מחניון עם מיטב כוחות הבטחון שלנו. לך תסביר לאישה בבית שאתה תקוע בחניה, באמצע הלילה, ולא עם אוהדת מאושרת שקפצה עליך. מזל שבזכות טביב לא היו חגיגות המוניות. היינו בטוח מאחרים.

אז שוב נשבענו כמובן שזו הפעם האחרונה ב"סטדיום" שלנו. זאת כמובן עד הפעם הבאה. הנה גוטמן כבר מביא את הכחולים לבנים לתחילת הקמפיין, ואני הולך לבדוק לגבי חבילה ללונדון או ברצלונה בספטמבר. ליתר בטחון. רגע, יש גם מינכן במוצאי השבת.