הפועל - הנפש והגועל

שער הניצחון של עומר דמארי נראה כמו המשחק הקטסטרופלי הזה כולו. איטי, מסורבל, מקרי, מלא בנחישות וברצון אבל במעט מאוד כישרון. זה היה אחד המשחקים החלשים בהיסטוריה של ההתמודדויות הסוערות בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים, והאחריות על החולשה מוטלת כולה על הפועל.

90 דקות של כמעט כלום ושוום דבר הולידו ניצחון מקרי, שצריך יותר להדאיג ולהעציב מאשר לעודד ולשמח. כך תיראה השנה הפועל תל אביב, ייאלץ דרור קשטן להסתפק גם העונה הזו במקום מכובד בפלייאוף העליון אך לא יותר.

הרבה מדברים ובצדק על ההגנה המחוררת של האדומים. אם המשחק הזה הסתיים בשער נקי, זה רק משום שבית"ר ירושלים לא באמת קבוצה מאיימת או מסוכנת. אם במשחק שבו הוצב ביוואן פרנסמן בתפקיד המגן השמאלי לא מצליחה הקבוצה היריבה להבקיע זה אומר על היריב יותר מאשר על הפועל.

פצ´אלקה, בן שושן וחוטבא. ההגנה של הפועל מדאיגה (משה חרמון)

אבל כשכולם מדברים על ההגנה, כדאי להתחיל להיות מודאגים גם בכל מה שקשור לקישור ולהתקפה. השחקן שאמור להיות המנוע והמוציא והמביא של כדורי הזהב, שי אבוטבול, מגלה כבר משחק שלישי ברציפות חולשה נוראית. נחזור בהמשך למאמנו דרור קשטן ולשאלה מה לא רואה דרור שכולם כן רואים.

וגם ההתקפה. זו שאמורה להיות אחת המאיימות והאפקטיביות בליגה נראתה ממש כמו מול בני יהודה - סרבול נוראי, קבלת החלטות הזויה והיעדר שיתוף פעולה מינימלי בין שני החלוצים, דמארי ותמוז, למעט בשער המקרי למדי.

בהפועל תל אביב יש את הכישרון, השאלה היא לאיפה ומדוע הוא מתבזבז במשחק כל כך נרפה. התשובה לדעתי נעוצה בראש ובראשונה בתפקודו של המאמן דרור קשטן. יש לי המון כבוד לבכיר מאמני ישראל אבל לא כאשר הוא נקלע בכל שני וחמישי לוויכוחים ולריבים מטופשים עם שחקנים הצעירים ממנו ב-40 שנה. קשטן צריך להיות המבוגר האחראי, להרגיע ולאחד. הפועל תל אביב חסרה היום נשמה, הפגמים שלה בעיקר בנפש וכשכך נראית הנפש אין לתמוה על כך שהמשחק הוא גועל נפש.

האוהדים אמרו לקשטן את דברם אשר להחלטתו הילדותית לשלוח את סלים טועמה ליציע. אבל גם אם האוהדים לא היו אומרים, הגיע הזמן שקשטן יפסיק עם משחקי הכבוד ויתחיל להבין שבמצב הנוכחי טועמה הוא לא רק שחקן סגל, אלא שחקן הרכב ראשון. איזה מזל שעם עומרי קנדה השלים השבוע קשטן, שאם לא כן - מי היה מחליף את חוטבא הפצוע. מה זו ההחלטה המוזרה להציב את פרנסמן בעמדת המגן השמאלי. הייתי מעדיף להביא את נמרוד דרייפוס אי שם ממעמקי שנות ה-80 ולא להציב בעמדה הזו שחקן שהוא הכל חוץ ממגן.

דרור קשטן. הגיע הזמן שיפסיק עם משחקי הכבוד (משה חרמון)

נותרנו אם כן עם השאלה, עם מי יריב קשטן השבוע ומי יישלח ליציע בשבוע הקרוב? הנהלת הפועל חייבת לדבר עם המאמן שמרגיש כנראה לפעמים שאיש לא יכול עליו ושאיש אינו רשאי לדבר איתו. במחזורים שחלפו מאז פתיחת העונה, קשטן פגע יותר מאשר תרם לאיכות הקבוצתית.

בתוך כל הדיכאון הזה, בלטה לטובה המחצית השניה שבה התגלה שחקן הרכש החדש מקרואטיה, אורמוש. ממש כמו נוסא איגייבור הניגרי, קשה שלא לראות שמדובר בכישרון עם ראיית משחק וכח וכמה שהפועל תל אביב צריכה את התכונות האלה במשחקים הכל כך חלשים שלה.

מילה אחת על בית"ר ירושלים: הרבה מוטיבציה, מעט כישרון שכמעט והספיק מול הפועל תל אביב החלשה. בית"ר של השנה לא תילחם בתחתית ולא תרוץ בצמרת, ויש סיכוי שהיא תספק לאוהדיה דקות של כדורגל מהנה. הקהל של בית"ר היה נפלא, כאשר עודד בסיום את קבוצתו המפסידה. נשאיר בצד את ההשערה שלנו כיצד ינהג הקהל הזה אחרי עוד שניים-שלושה הפסדים.

ועוד מילה אחת על בית"ר: את התדמית החיובית מקלקל הפרחח השכונתי, קובי מויאל, בהתנהגות שמתאימה לקבוצת תחתית בליגה א' ולא לאימפריה כמו בית"ר ירושלים. מישהו חייב לחנך את האיש הקטן הזה.

אלרואי כהן מרחיק לפני שקובי מויאל מגיע. איש קטן (משה חרמון)

לא חשבתם שאסיים טור מבלי להתחייס לשכנה בצהוב. לא לא, מכבי תל אביב עדיין לא אלופה, אבל נכון לעכשיו היא הקבוצה הבריאה ביותר בליגה. לקבוצה הזאת אחראי מוטי איווניר, האיש שהביא רוח טובה במקום זו הרעה של אבי נמני, שעושה במכבי תל אביב בחכמה את כל מה שלא מצליח לעשות קשטן בהפועל תל אביב בהתעקשות. צריך רק לקוות שהמגמה המדאיגה הזאת תשתנה ומיד.