פרשת הדרכים של ליאור אליהו

הנה הבדל (רק אחד מהם) בין הצמרת המקומית לצמרת האירופית. אותו ליאור אליהו, שהתקשה למצוא את עצמו והושלך לספסל (סליחה מראש על הדימוי האגרסיבי), נבחר לשחקן המצטיין בניצחון על ברק נתניה כשהוא קולע 22 נקודות דווקא אחרי שהוצא מהחמישייה.

דייויד בלאט לא אוהב כשעוסקים בפיסות הפאזל הקטנות ולא בתמונה הכוללת, אבל מאחר שהניצחון של מכבי על נתניה במשחק השלישי ובסדרה כולה היה צפוי יותר מזריחת השמש במזרח מדי בוקר ושקיעתה במערב בכל ערב, אליהו הוא הסיפור המעניין ביותר של מכבי ת"א. ואם תשאלו אותי, גם בכדורסל הישראלי כולו.

בהפוך על הפוך, אפשר להגיע למסקנה שנשמעת מוזרה בפעם הראשונה, אבל ככל שחושבים עליה מאוד יכול להיות שיש לה אחיזה במציאות. אליהו, שכבר אכל קש ותבן ממספר מאמנים בשנים האחרונות, יכול בסיטואציה הנכונה להצליח לא פחות ב-NBA מאשר בכדורסל האירופי.

מוזר? הזוי? רחוק מהמציאות? איך אותו שחקן שדיוייד בלאט שלח לספסל נגד ריאל מדריד ופנתינאייקוס אחרי 4-3 דקות מפתיחת המשחק ונראה חיוור וצל של עצמו, יכול להצליח דווקא בליגה הכי טובה בעולם? התשובה פשוטה: בקבוצה הנכונה ואצל המאמן הנכון עבורו מבחינת ההכרה בתכונות הטובות שלו יכול להיות שחקן נישה, וכאן מצפים ממנו להיות שחקן שלם.

לואיס סקולה. אליהו יכול לעלות במקומו ולתת תרומה משמעותית (רויטרס)

ככל שעובר הזמן ואליהו לא משתנה, הסיכוי שיהפוך לשחקן שלם פוחת. זה אומר אחד משניים: או שלעולם לא יגיע ל-NBA, או שישתלב שם כשחקן נישה, כאמור. איזו בדיוק? זה המפתח: אחד מאותם שחקנים שעולים לשחק כשהכוכבים יורדים לנוח, "זמן המחליפים" המפורסם ומשיג את הנקודות שלו בזמן קצר עוד לפני שהיריב מבין נגד מי הוא משחק ומה היכולות הייחודיות שלו.

בארץ התחרות שלו כל כך קלה, שנוח לו מאוד להתבלט, אבל כשמכבי מגיעה לשחק נגד הטובות ביותר באירופה עושה רושם שידם של המאמנים שלו בעבר, וגם של דייויד בלאט כיום, קלה מאוד על ההדק. במלים אחרות, העונשים והסנקציות שמופעלים נגדו (ראו הפיינל פור הנוכחי ומקרים נוספים בעבר במעמדים חשובים), קל לוותר על אליהו לטובת שחקן אחר שיעלה מהספסל.

במובן מסוים אפשר להבין את המאמנים: אליהו כשרוני מאוד בהתקפה, אבל גם שם הוא רחוק ממיצוי ולא פיתח זריקה ראויה לשמה, שלא לדבר על הרחבת הטווח. הוא גם לא שיפר את יכולתו ההגנתית, לא התחסן פיזית באופן משמעותי ולעיתים קרובות הוא רך מדי הגנתית.

מיקי ברקוביץ´. אותו לא הוציאו אחרי שתי טעויות (משה חרמון)

כל עוד אליהו לא עושה את הצעד הנוסף למעלה, המאמנים לא יעשו את זה בשבילו. אפשר להתווכח סביב העניין הזה ולטעון שהמאמנים עושים לו עוול, ושבזמנים אחרים אף אחד לא היה מוריד את מיקי ברקוביץ' או דורון ג'מצ'י לספסל אחרי שתי טעויות רצופות כמו שקרה בברצלונה, אבל הזמנים השתנו, הכדורסל השתנה וכמותם גם אורך הרוטציה, כמות הדקות והדרישות מכל שחקן ושחקן.

המשחק הקליל שלו נגד נתניה והמספרים המצוינים שהשיג בקלות רבה מאוד, תוך הדגשת היכולות שלו במגרש הפתוח, רק מוכיחים שאליהו נמצא בפרשת דרכים. נגד הקטנות הוא גדול, נגד הגדולות ככה-ככה ובמעמדי שיא קיימת נטייה מבית להמעיט בערכו. אני חושב שמבחינת הסגנון והייעוד אליהו יכול לתפוס נישה סבירה דווקא ב-NBA, אבל גם שם הוא עלול להתאכזב. מתישהו, אם לא יטרח לשפר חוסן מנטלי ופיזי ויכולות נוספות, ילמדו אותו והוא עלול להפוך לגימיק.

ובעצם, למה להקדים את המאוחר. יש לו חצי גמר פיינל פור לעבור נגד מכבי ראשל"צ או בני השרון, ועד שלא יעמוד על שלו, ישפר את יכולתו וידרוש את המגיע לו מהמאמן (להבדיל מ"כל מה שיתנו לי אקח בשתי ידיים", שאמר אחרי המשחק) הפיינל פור הישראלי הוא הזירה ההולמת יותר את אליהו ולא הפיינל פור האירופי.