במהלך גמר המכללות הלילה (שלישי) הוכרז כי דניס רודמן, "התולעת", נבחר כחבר בהיכל התהילה של הכדורסל, ויוצג באופן רשמי באוגוסט הקרוב, בטקס שיתקיים בספרינגפילד, מקום מושבו של ההיכל.
יותר מ-11 שנים לאחר משחק ה-NBA האחרון בו שותף, במדי הדאלאס מאבריקס, גדול הריבאונדרים בתולדות המשחק מקבל את הכבוד הראוי לו, אחרי ששני חבריו לשיקאגו בולס, הקבוצה הטובה בהיסטוריה של המשחק, זכו בכבוד בשנתיים הקודמות (מייקל ג'ורדן ב-2009, וסקוטי פיפן ב-2010).
בעוד שבמקרה של שני הכוכבים, שמקובל לראותם כמובילים בטריו האגדי, חיכו עם הבחירה עד שיחלפו שש שנים מרגע פרישתם, כפי שמקובל, רודמן נאלץ לחכות יותר מעשור בשביל לקבל את ההוקרה לה הוא ראוי. עשור שבמהלכו ראה שחקנים טובים (ופחות טובים) ממנו נכנסים להיכל, אבל כמעט ולא נכנסו שחקנים שהשפיעו על המשחק יותר ממנו.
|
רודמן, ג´ורדן ופיפן. דניס קיבל את הכבוד הראוי לו (רויטרס) |
|
|
רודמן מעולם לא היה טיפוס צנוע. בראיון לאחר קבלת הפרס אמר: "אני חושב שבסופו של דבר הם (חברי הוועדה) הסתכלו על כל הדברים השליליים שיוחסו אליי במהלך השנים ואמרו לעצמם, למרות זאת, 'וואו, הבחור הזה שינה משהו במשחק'". אבל האם אפשר לחלוק עליו?
במהלך הקריירה שלו זכה בחמש אליפויות, נבחר פעמיים לשחקן ההגנה של השנה, והוליך במשך 7 (!) שנים רצופות את טבלת הריבאונדים של הליגה הטובה בעולם, תוך שהוא יוצק משמעות חדשה למונח "פועל שחור". אחד שעובד קשה ונלחם, קופץ לגבהים לא הגיוניים, שוב ושוב ושוב, פעם אחר פעם, ומשיג כל כדור אבוד עבור קבוצתו.
|
דניס רודמן קוטף ריבאונד (רויטרס) |
|
|
נכון, הוא לא היה מוכשר במיוחד מבחינה התקפית (7.3 נקודות בלבד למשחק), אבל הוא מחזיק בממוצעי קריירה אדירים בכל הקשור לכדורים חוזרים (13.1 למשחק), הצליח לקבל הכרה ביכולותיו ההגנתיות למרות שלא היה חוטף או חוסם גדול (אבל אף אחד לא רצה שישמור עליו וישתק אותו) והיה שותף לשתיים מהקבוצות המיוחדות ביותר בהיסטוריה של המשחק, וגם השונות ביותר ("הבאד-בויז" של דטרויט בסוף שנות השמונים, ושיקאגו האדירה של אמצע שנות התשעים), דבר המעיד על גדולתו.
ומעל הכל, רודמן היה כל מה שהליגה הטובה בעולם היתה צריכה אחרי שהסתיים דור הזהב של לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, והקרבות האגדיים בין הסלטיקס והלייקרס: כוכב ופרובקטור יוצא-דופן, שאף אחד לא נשאר אדיש לדבריו ולמעשיו – כולם אוהבים או שונאים אותו.
רודמן, גם בגירסא האפורה-יחסית בדטרויט, וכמובן שברגעיו הצבעוניים (להחריד) בשיקאגו, ריתק את המבטים אליו ונחקק בזיכרונותיהם של כל מי שגדלו על כדורסל אמריקאי בשלהי שנות השמונים ובשנות התשעים. ולאור העובדה שהוא שיחק לצד אייזיאה תומאס ומייקל ג'ורדן, זו חתיכת הישג שכולם זוכרים אותך ואת פועלך.
לאורך השנים היו מי שניסו לטעון שרודמן היה בעיקר כוכב-בידור, כזה שמתעניינים בו בשל תספורותיו ההזויות, מנהגיו המיניים המפוקפקים, הנישואין הקצרים לכוכבות הוליוודיות (ולעצמו, אם מישהו זוכר) וכמות קעקועים בלתי-נתפסת כמעט.
|
דניס רודמן. ריתק את המבטים אליו (GettyImages) |
|
|
היום "התולעת" זכה, סוף סוף, לכבוד הראוי לו ולכך שמורשתו תישמר לעד. ואולי איזה ילד, שיצפה בביצועים של רודמן בתוך הצבע, במומחיות הכמעט-מדעית שלו בלקיחת כדורים חוזרים (ואבודים), וב"קוליות" שהביא עימו לפרקט, יחליט שהוא רוצה להיות כמוהו כשיגדל. האמת? קצת חסרים לנו בכדורסל שחקנים ודמויות כמוהו.
הכתוב הינו טור דעה