לאחר שחלום היורו נגוז ביום חמישי האחרון בגלזגו, האכזבה הגדולה מההפסד האכזרי בפנדלים הכניסה אותנו ל”דאון” ספורטיבי ושלושה ימים לאחר מכן לבשנו טיפת אופטימיות לקראת המשחק הביתי מול צ’כיה, שהגיעה עם סגל משני לסמי עופר. למרות זאת, היריבה זכתה בכל הקופה עם ניצחון קליל מול נאיביות וטעויות בלתי נתפסות בחוליית ההגנה הישראלית ומול קבלת החלטות לא נכונה בפעולות המכריעות בהתקפה, מה שגרם לנו לשוב לדכדוך ולחוסר האמון שחוזר על עצמו בנבחרת שכולנו כל-כך אוהבים.
המשחק הערב (רביעי) בסלובקיה היה השלישי בתוך שבוע עם עומס בולט על חלק גדול משחקנינו, שעשו הערב הכל על מנת לתקן הרושם משני המשחקים האחרונים. המשחק היה מאוד פתוח, כמעט ללא טקטיקות, ועם אוריינטציה התקפית של שתי הנבחרות ששלחו המון שחקנים לחלק הקדמי. בפתיחת המשחק ראינו רבע שעה טובה של נבחרת ישראל עם ניסיונות הבקעה, עם החמצה גדולה של סולומון במצב מצוין של אחד על אחד מול השוער הסלובקי ועם ניסיונות נוספים של זהבי ודאבור שהוחמצו. לצערי, מהצד השני של המגרש כדור נייח לטובת הסלובקים האפורים עקב עבירה מיותרת של ייני עלה לנבחרת ביוקר, עם ספיגת שער באשמה ישירה של אופיר מרציאנו. השוער התמקם בצורה לא נכונה והגיב באיחור לבעיטה של האמשיק, שהעלה את הסלובקים ליתרון.
זה לא נגמר שם, ובמחצית הראשונה בה דווקא ישראל הגיעה ליותר מצבים, היא ירדה בפיגור של שני שערים אחרי התקפה מתפרצת, טעות של ייני וחזרה איטית של דסה להגנה, שאפשרו לרוברט מאק להעלות את הסלובקים במחצית בינונית ל-0:2 קליל. ואם זה לא הספיק, הגיעה סיומת עגומה למחצית בדמות תקרית מילולית ומיותרת בין זהבי ודאבור, שהצריכה את התערבות השחקנים על מנת להפריד ביניהם ולמנוע עימות פיזי. זה לא מכובד ולא ראוי עבור שניהם ונתן אקורד סיום צורם במיוחד למחצית הראשונה.
אריאל הרוש מחזיק את מונס דאבור (רויטרס)המחצית השנייה נמשכה עם פינג-פונג התקפי משני הכיוונים, מגמה שחשפה את ההגנה שלנו פעם אחר פעם מול ההתקפה הסלובקית שניצלה את היעדר הקישור ומרכז המגרש החלש שלנו, ללא פיזיות ודינמיות שבלעדיהם בכדורגל המודרני אין לנו שום סיכוי. מה שמדהים זה הבלגן על כר הדשא מבחינה טקטית - פערים עצומים בין חוליית ההגנה לחוליית הקישור, פער עצום בין חוליית הקישור לשחקני החלק הקדמי, שום מימד של הנעת כדור, הכל מקרי ומתבסס על יכולת אישית של השחקנים. פשוט מדהים - עומד מאמן אירופאי על הקווים בלי שום טביעת אצבע והשפעה מבחינה טקטית ומקצועית.
החילופים במחצית השנייה - הכנסת ארד ונטע לביא - אמנם היו במקום מבחינת וילי רוטנשטיינר, אבל הם היו מאוחרים מדי. שניהם היו צריכים לעלות בהרכב. רוטנשטיינר כשל באי-קיום רוטציות נכונות בין השחקנים הוותיקים והעייפים לבין שחקנים טריים זמינים, וזה עלה לנו ביוקר במחצית הראשונה.
וילי רוטנשטיינר (רויטרס)במחצית השנייה המשכנו ליזום ולהגיע להזדמנויות כפי שעשינו מבחינה התקפית גם במחצית הראשונה. מה שמפריע לי מאוד גם היום תופס גם לגבי המשחק ביום ראשון מול צ’כיה ובוודאי מול סקוטלנד - אנחנו נבחרת לא פחות טובה מאף יריבה, כואב לי שאנחנו כל פעם נופלים בדברים הקטנים: בהגנה, בעמידה טקטית ובמכות הנייחות. כבר ביצענו סוג של קפיצת מדרגה ושוב חזרנו כמה צעדים אחורה. בנוסף ישנן פעולות לא מספיק איכותיות בחלק הקדמי עם קבלת החלטות כושלת, שגורמת לנו לחשוב שלא נורא, שבהזדמנות הבאה נבקיע. כאן הטעות - ברמות האלה לא מגיעים לכל-כך הרבה מצבים וחייבים להיות הרבה יותר חדים ולנצל הזדמנויות באחוזים הרבה יותר גבוהים.
במחצית השנייה ערן זהבי התעורר ביחד עם המון שחקנים בחלק הקדמי ויחד עם החילופים ההתקפיים. וילי בחר ללכת על כל הקופה וזה השתלם בגדול. נבחרת ישראל הייתה טובה יותר מסלובקיה גם במחצית הראשונה ובוודאי עם הקאמבק המרשים במחצית השנייה ושערים נפלאים של זהבי שמוכיח כל פעם מחדש שאפשר לסמוך עליו ברגעים המכריעים. יכולת טובה של הנבחרת בחצי השעה האחרונה עזרה לה לנצח בצדק.
ערן זהבי חוגג בטירוף (רויטרס)לאורך השנתיים האחרונות אני מנהל אינספור ויכוחים עם המון אנשי כדורגל שטוענים שאין פה מספיק שחקנים טובים. אני עדיין עומד בדעתי - יש לנו שחקנים מצוינים שעדיין לא מצליחים להוציא מהם את המקסימום. אני מאמין ובטוח שהפוטנציאל שלנו הרבה יותר גבוה ממה שהוכחנו עד היום, אני סמוך ובטוח שחייבת להיות מגמת שיפור, בעיקר בנקודות החלשות, והמשכיות ושימת דגש על חצי הכוס המלאה ויש בה המון. לשמחתנו במחצית השנייה התגלה הפוטנציאל האדיר שיש לנו, כולנו חייבים רק יותר להאמין בשחקנים שלנו, היום הם הוכיחו לנו שאנחנו באמת מסוגלים במעשים ולא בדיבורים.