ה-0:2 הערב (רביעי) של הפועל באר שבע על לודוגורץ היה מרשים, דווקא בגלל שזה לא היה משחק מבריק של אלופת ישראל. הבולג-ברזילאים שיחקו בצורה אגרסיבית ואיימו הרבה על השער של גיא חיימוב, אבל ב”ש, בניגוד למשחק הביתי מול הונבד בסיבוב הקודם, הצליחה לשמור על שער נקי ולהשיג מקדמה נהדרת לקראת הגומלין.
אין ספור מחמאות הורעפו על הפרוייקט של אלונה ברקת בבירת הנגב. על הבעלים עצמה, על ברק בכר, על מאור בוזגלו (אליו עוד יתגעגעו באצטדיון טרנר), מאור מליקסון, ג’ון אוגו, טוני וואקמה ומי לא. הפעם, בין היתר, המחמאות הגדולות מגיעות לקהל של האלופה, שמוכיח פעם אחר פעם שעם תנאים הנכונים, רצון וכמובן גם הצלחה מקצועית, אפשר לעשות שינוי.
אלונה ברקת עם צלחת האליפות (מרטין גוטדאמק)אותו קהל שלפני שבע וחצי שנים ניסה לתקוף את מאמן הקבוצה, במה שכמעט גרם לאלונה ברקת לעזוב את המועדון, שוב הציג מול לודוגורץ את היצירתיות שלו עם דגלי ענק בפתיחת המשחק (ד”ש למנואלה). נכון שלהצלחה המקצועית של האלופה יש מניות רבות בשינוי וכמו הקלישאה החבוטה “הכי קל לתקן אחרי ניצחונות”, אבל לא רק.
המסר במקרה הזה הוא כפול. קודם כל, שום דבר לא חקוק בסלע. אחד הדיונים, לדוגמה, בנושא הקהל של בית”ר ירושלים, היא האם בכלל הקהל יכול לשנות יסודות שקיימים כל כך הרבה שנים. האוהדים מבירת הנגב הוכיחו שעם טיפול נכון מבפנים, ועם רצון, אפשר להרגיע את ‘הקומץ’ ולנקש את העשבים השוטים.
אצטדיון סמי עופר (יניב גונן)המסר השני הוא המתקנים. לא בכדי השינוי הגדול ביותר מבחינת אוהדי ב”ש קרה יחד עם המעבר לאצטדיון החדיש בצפון העיר. מכבי חיפה, שמבחינה מקצועית הציגה את העונה הגרועה ביותר שלה בעשרים השנים האחרונות, הביאה כמעט 22 אלף אוהדים לכל משחק ביתי בסמי עופר. מכבי תל אביב, מנגד, עברה מבלומפילד לאצטדיון בנתניה ובקושי מילאה 70% מהיציעים.
כל הזמן מדברים על הכדורגל הישראלי, ולאן פניו מועדות. בהתאחדות לכדורגל, במועצה להסדר ההימורים וגם במשרד התרבות והספורט חייבים להבין – ההשפעה של מתקנים חדישים וחווית צפייה על התקדמות הכדורגל משפיעה הרבה יותר מאשר עוד מיליון או פחות מיליון בתקציב הקבוצות. חוויה שווה קהל, קהל שווה כסף (ביום המשחק, ולא רק), וכסף, מה לעשות, שווה הצלחה. רוצים שהכדורגל יתקדם? השינוי מתחיל במתקנים.
הכתוב הינו טור דעה.