שי לב
|

קשה לכם בהתחלה? יש מה לעשות...בדר"כ כאשר אנו מדמיינים תהליכים בראשנו, אנו מתארים במוחנו את התהליך כגרף קושי עולה ככל שעובר הזמן.
עבור חלקנו, כאשר מדובר בריצה, לפעמים מדובר בתהליך הפוך בפועל. יש רצים אשר עבורם דווקא תחילת הריצה היא הסיוט האמיתית, וכל זאת, כאמור בניגוד להיגיון. למה זה קורה ומה אפשר לעשות כדי להימנע מכך?
ראשית, כמו כל דבר בחיים, יש חסם מנטלי של התחלה. כאשר כבר הגענו הביתה והתיישבנו על הספה, קשה לדמיין את עצמנו לפתע יוצאים החוצה מאושרים לריצה לא קצרה (בייחוד אם יש מזגן). מה עושים? מכניסים לראש שקשה יותר להתחיל מאשר להתמיד ומתחילים "בכוח".
מכירים את המשפט מגבעת חלפון "אז אתה ממשיך בלי להודיע"? כנראה שכן. גם אם מבחינה מנטלית אנחנו מוכנים לריצה, הגוף עובר (מבלי שאנו מודיעים לו לכאורה...) ממצב של מנוחה טוטאלית למצב של עבודה מאומצת של הלב והריאות וכבר בדקות הראשונות אנחנו כבר מרגישים את הרגליים ומתנשפים כאילו רצנו מאה מטר.
מה עושים? לא מפתיעים את הגוף ומתחילים בהדרגה עם חימום קל להעלאת הדופק. נזכיר, שכאשר הגוף לא מצליח לספק חמצן ברמה הנדרשת לאנרגיה אירובית, הגוף עובר לאנרגיה אנאירובית אשר תופעת הלוואי שלה היא חומצת חלב בשרירים (אנחנו לא רוצים זאת...).
אחרי שהתייחסנו לפן המנטלי והפיזיולוגי צריך להתייחס גם לפן "החברתי". אל תהיו מופתעים אם תמצאו את עצמכם מותשים אם בחרתם חבר לריצה שהוא הרבה מעל לקצב שלכם. מה עושים? מוצאים חבר לריצה שמתאים לרמתכם, או שקובעים מראש עם חבר שמעל לרמתכם שאינכם רצים ביחד בכל הריצה (תציעו לו לעשות הלוך חזור כל פעם שהוא עוקף אתכם. הוא ירוויח עוד מרחק, אתם תרוויחו חברה).
לסיום כמובן שנתייחס גם למסלול. אם תחילת הריצה שלכם היא תמיד בעלייה, זו הכנה מצויינת לגיבוש סיירת מטכ"ל, אך גם ההתשה שלה תהיה בהתאם. נסו להימנע מכך אם אינכם רצים ברמה בינונית ומעלה.