אנחנו פשוט נחותים פיזית

אני חייב להתנצל שאני לא שותף לביקורת הנוקבת על הנבחרת של שאר חבריי למקצוע, וזה בוודאי גם לא אופנתי. אך אם רק תרשו לי, אם כבר הקלקתם על הכתבה, לתאר בפניכם עובדות שאולי יורידו במקצת את אלמנט הרגש הזועם שכנראה יש לכם כלפי החבר'ה בכחול, ועל הדרך גם יכניסו אתכם יותר לעולם המוגדר כמציאות. להלן רשימת המיתוסים החביבים על כולנו:

הם לא מתאמצים – אני חושב שכולנו ראינו הרבה דברים לא טובים במשחק מול רוסיה, אבל כל המצוטטים בעילום שם צריכים להתבייש בהאשמה המגוחכת הזו. לא ראיתי בנבחרת אפילו שחקן אחד שנראה חסר מוטביציה, או מישהו שלא עשה הכול כדי להוכיח לגוטמן שהוא ראוי לחולצת הנבחרת.

ראיה לכך אפשר למצוא בשני השערים הראשונים שדווקא נבעו מעודף מוטיבציה, הראשון שהיה לאחר עבירה של התלהבות יתר והשני שהיה בעקבות יותר מדי שחקני הגנה שנתקלו אחד בשני מתוך רצון להרחיק. חוכמה גדולה אולי לא הייתה שם, אבל בטח לא היעדר מוטיבציה. לעניין זה אוסיף גם בחצי משפט, שהלוואי שחצי מהשחקנים בליגה שלנו היו מבקשים את הכדור ונעים כמו שיוסי בניון נע, אפילו שהוא לא ממש בכושר משחק.

שחקני ישראל מאוכזבים. לא מתאמצים? (שי לוי)

ההרכב לא נכון – ראינו שני סוגים של הרכבים – הגנתי במחצית הראשונה והתקפי במחצית השניה. בפעם האחרונה שבדקתי, בשתי המחציות הפסדנו באותה תוצאה (0:2) ובגדול גם נראינו אותו דבר. אי אפשר להגיד בכל הפסד שההרכב לא נכון, כי ממילא כבר נסינו את כל הסוגים בכל הצורות ובכל הדגמים בקמפיינים האחרונים וכולם כשלו.

קחו למשל קבוצות ליגה, שם ההרכב בדרך כלל די ברור. מדוע שם זה מקובל לייחס להפסדים אלמנטים כמו טקטיקה, מזל, ניצול מצבים ובנבחרות לא? אין סיבה שההסברים והסיבות להפסדים של הנבחרת לא יהיו זהים.

שחקני נבחרת ישראל. ההרכב הוא לא הסיבה (משה חרמון)

אנחנו לא מספיק טובים – המיתוס הזה הוא חצי נכון, אחרת כבר מזמן היינו עולים לקמפיין משמעותי. מה שנכון בו באופן גורף הוא בעיקר המגנים, שלא מהווים שום פקטור בהתקפה ובדרך כלל טועים לא מעט בהגנה – הפער בינהם לבין המגנים האירופיים הוא באמת אדיר בכל הפרמטרים. המיתוס הזה פחות נכון בכל הקשור לקשרים ולחלוצים, שם אנחנו מלאים בכישרון (בניון, ורמוט, מליקסון, עזרא, שכטר, שהר וכו'), אבל לוקים בדרך כלל בפן הפיזי.

פעמים רבות השחקנים הקדמיים שלנו מצליחים לעבור את השחקן שלהם, אבל לא מצליחים לייצר מספיק מהירות כדי להשאיר אותו לגמרי מאחור (כשהם כבר מצליחים זה דורש מהם כל כך הרבה מאמץ שהם כבר טועים במסירה האחרונה). זה קרה לחן עזרא מספר פעמים, וזו גם הסיבה למשל שליאור רפאלוב מתקשה לשחזר את היכולת שלו בנבחרת (יכול לעבור כמעט כל שחקן אבל איטי בהשוואה לקשרים ולמגנים אירופאים).

גוטמן ובניון. אולי אנחנו לא מספיק טובים? (שי לוי)

בשורה התחתונה, גם מי שלא מבין בכדורגל נבהל רק מלהביט על הרוסים. חזקים, אתלטים, מהירים. שילוב של זה עם כדורגל יעיל (ושלהם יעיל מאוד) מייצר נבחרת נהדרת.

צריך להחליף את המאמן – החלפנו כבר מספיק פעמים, הלאה (אגב, אלי גוטמן מראש לא היה צריך לאמן. הוא מאמן ליגה מצוין, אבל אין לו כל השפעה על השחקנים בטווח קצר. מינוי מיותר שנבע כרגיל מתמימות דעים מהציבור כמו מינויו של קשטן קודם לכן).

מספיק עם אצטדיון רמת גן – בואו נחזור שנה לאחור. משחק מכריע מול יוון בבית בחום של תחילת ספטמבר. כולנו חשבנו שאצטדיון רמת גן לא עובד ועברנו לבלומפילד. מילא שהפסדנו ליוונים והלך הקמפיין, לא בעטנו לשער אפילו פעם אחת בתשעים דקות! האצטדיון הזה אכן מגעיל, אבל אין לו כל קשר לתוצאות העגומות שלנו.

אצטדיון ר"ג. גם בבלומפילד לא נראינו טוב (דרור עינב)

מה אני רוצה לסיכומו של עניין? להגיד לכם שבניון צודק. אנחנו באמת דרג שלישי, וכל מקום מעבר למקום שלישי הוא הפתעה אדירה. זה לא שאין פה ספורט, ואין מאמנים, ואין שחקנים ואין תרבות ואין מתקנים. יש במידה זו או אחרת, אבל אנחנו פשוט נחותים מאוד פיזית. מכירים את המשפט "הוא לא יכול כי הוא לא רוצה"? פה זה פשוט לא תופס. אנחנו רוצים מאוד מאוד מאוד. אבל ליריב שממול פשוט מספיק שהוא יכול...