האווירה אולי מזויפת אך האהבה לכדורגל ממש לא

כמו בכל משחק בשבע השנים האחרונות, את דרכי לאצטדיון עשיתי מתוך מחשבה שאני צריך להגיע אליו כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה. הידיעה שהדרך לבלומפילד תהיה ריקה מתמיד, לא שינתה זאת. להפך, הפעם באמת רציתי להקדים. אחרי סיור קצר סביב האצטדיון המגודר שנראה עדיין כמו אתר בנייה עם לא מעט מנופים שחונים איפה שאוהדים אמורים לעבור, נכנסתי לבסוף למגרש כשעה לפני שריקת הפתיחה. 

בכניסה ליציע העיתונאים חיכה המכשיר המוזר שנצטרך להתרגל אליו כנראה עד שיהיה חיסון, אך קצת משוכלל יותר. לא עוד מדחום בצורה של אקדח, אלא עמוד שמזכיר את העמדה הביומטרית בנתב”ג שסורק את הראש ובסיום מצהיר: “חום 36.3, תקין”. עם האישור של הרובוט החביב, קיבלתי את הצמיד הסגול והמוכר של יציע העיתונאים ועליתי לתפוס את מקומי למעלה. 

אצטדיון בלומפילד ריק בזמן המשחק (רדאד ג'בארה)

הכללים נשמרו בקפידה. כל עיתונאי חייב לעטות מסכה על פניו, לא יושבים באותו השולחן, מרחק של שני מטרים בין כיסא לכיסא וקושי מוזר שכזה לזהות את האנשים שחולקים איתך את אותו היציע כמה שנים טובות. המשנה למנכ”ל מכבי ת”א, שרון תמם, הייתה צריכה להסיר את המסכה כדי שאזהה שזו היא ולהפך: “כבר קשה לדעת את מי אתה פוגש”, אמרה כשיצאה מהמעלית שמובילה אל היציע, וזו הייתה התחושה המפחידה לפני שריקת הפתיחה, שלא נזהה את מי שנפגוש. שאחרי שלושה חודשים, נקבל פתאום מוצר אחר, כדורגל שונה. 

יציע העיתונאים בבלומפילד (רדאד ג'בארה)

הרגשות היו מעורבים. בכל זאת, המשחק שאנחנו כל כך אוהבים עוד כילדים, כאוהדים, מתנהל כעת בלי הלב שלו. איזה מן כדורגל נקבל? האם הוא יתנהג בצורה זהה? האם ניתן לפתח רגש אמיתי כלפי הנעשה על הדשא כאשר כל מה שאתה שומע הוא רק את הנשימות של עצמך בתוך המסכה? החשש היה גדול ומובן וכאשר השחקנים עלו אל הדשא לקול “הקהל המזויף” שהושמע ברמקולים, זה הרגיש רע עוד יותר. הייתה תחושה שאת מה שקורה עכשיו, לא צריך לייפות, בטח לא למי שנמצא בתוך האצטדיון. להפך, אולי ככל שהשחקנים יבינו יותר מהר לאן הם הרגע עלו, גם ההלם הראשוני יעזוב אותם במהרה. 

שחקני מכבי ת"א בספסל (רדאד ג'בארה)

מהר מאוד הגיעו הדיווחים מהבית וגם השאלות: “גם אתם שומעים את הקהל?”, “שמו לכם בכריזה את האוהדים שתהיה לשחקנים אווירה?”, התשובה היא לא. מה שהגיע אליכם בבית היה עבורכם בלבד. השחקנים ומי שנכח באצטדיון, נותר עם השקט ועם הקולות של השחקנים. בהתחלה זה מוזר, צורם ומתסכל בטח כאשר מדברים על פתיחה של אולמי תרבות ואת הכדורגל השאירו בצד, השיח עליו לא קיים בכלל. אך ככל שהדקות עברו, היה הרושם שהשחקנים הצליחו להתאים את עצמם למצב גם אם אנחנו באצטדיון לא. 

שחקני מכבי ת"א והפועל חיפה עולים לדשא (רדאד ג'בארה)

הקצב עלה, הפעולות הפכו חדות יותר ומסוכנות יותר, ופתאום ראינו כדורגל. זה בדיוק הקטע במשחק הזה. זו הסיבה שכל כך רצינו שהוא יחזור, שממש נלחמנו כדי שבמשרד הבריאות יחזירו אותו לחיים. כי האווירה שאתם קיבלתם באוזניים שלכם אולי הייתה מזויפת, אבל את האהבה לכדורגל אי אפשר לזייף וככל שהמהלכים הפכו טובים יותר, כך גם התחושות הפכו טובות יותר והפידבקים שהגיע מהצופים בבית המשיכו לזרום. “הקצב ממש טוב”, “הכושר מפתיע”, “יש מהלכים מצוינים”. וככל שההתלהבות עלתה, גם השחקנים כבר היו שקועים עמוק בתוך המשחק ובתוך האהבה הגדולה ביותר שלהם. את הדוגמה הגדולה לכך אפשר היה לראות כאשר הכדור של מתן חוזז חדר לרשת. ערימת השחקנים שקפצה עליו הייתה הדבר התמים ביותר והטבעי ביותר שיש.

כדורגל מבעד למסכת מגן (רדאד ג'בארה)

כן, הם לא הקפידו על ההנחיות. כן, הם חגגו שערים גם אחרי שהיו על כך כותרות ומסמכים, אבל אי אפשר לזייף את מה ששחקני מכבי ת”א הרגישו באותו הרגע ואי אפשר היה לזייף את האכזבה הגדולה ואת הכעס של שחקני הפועל חיפה בצד השני. אי אפשר היה לזייף גם את יואב זיו, שהיה נראה כמו האדם היחיד ששם לב באותם הרגעים שקורה כאן משהו שאמרו שאסור שיקרה. “תפסיקו להתחבק”, הוא ביקש מהשחקנים בפעם הראשונה עם פרצוף כזה של “ידעתי שזה יקרה”. בשער השני, הוא כבר היה נראה ממש מתחנן: “די עם החיבוקים!”, הפציר בהם. לשמחתו, הם התחילו להקשיב לו, בערך, בשער של ניק בלקמן שנפסל. 

שחקני מכבי ת"א חוגגים את השער הפסול של בלקמן ומשתדלים לא להתחבק (רדאד ג'בארה)

ובין כל אלה, מי שלא קיבל באוזן שלו סאונד שתול של אוהדים, יכל להתרשם ממה שאנחנו לא יכולים לשים לב אליו בימים רגילים. למשל, לדניאל טננבאום. הוא ש”הוא לא שוער טוב, רק תוצר של הגנה חזקה”, שלא רק שהציל אתמול שני שערים של 100%, אחד מהם כבר בדקה הרביעית, אלא לא הפסיק לכוון את שחקני ההגנה, צעק עליהם בעברית, חילק הוראות כאשר הכדור היה ברגליים של הקשרים האחוריים ולמען האמת, דיבר יותר מכל העיתונאים ביחד. כך שלמי שתהה מדוע הוא ממשיך לפתוח, זו לא אמונה תפלה של איביץ’ או פחד מ”היווני”, הבחור הוא פשוט שוער טוב ואפילו סוג של מנהיג בהגנה. 

דניאל טננבאום. חוויה של 90 דקות (רדאד ג'בארה)

90 הדקות הסתיימו ואיתם עברו בעצם 120 הדקות בתוך האצטדיון, המקום בו כולם רצו להיות אתמול ולא נתנו להם. בלומפילד שקט, כל אצטדיון כדורגל שקט, זה דבר שאסור להתרגל אליו, אך לעת עתה זו המציאות של כולנו. מציאות שמי שיידע להתמודד איתה בצורה הטובה ביותר, ייצא כמנצח הגדול של העונה הזו. מכבי ת”א והפועל ת”א הראו זאת אתמול והפיקו את המיטב מהסיטואציה הלא פשוטה, סיטואציה שכולנו מקווים שכבר בשבועות הקרובים יהיה ניתן לשנות. אך גם אם לא, נתנחם בכך שהמשחק שלנו חזר ואוי… כמה שהתגעגענו אליו.